אני כותב בעט,במחברת.זאת פעולה שלא עשיתי הרבה זמן,מכיוון שזה מתיש.הרבה יותר פשוט לכתוב בטאבלט או במחשב,הרי בסופו של דבר אני במילא אצטרך להעביר את זה למחשב,אז למה לעשות עבודה כפולה.ובכלל,אני מבולגן,אז רוב הסיכויים שהדפים האלה יאבדו או יהרסו לפני שמישהו יוכל להסתכל עליהם בכלל.האמת,שזה ממש לא משנה,אני כותב בשביל עצמי וגם ככה, זה לא שאני מראה את זה לאלפי אנשים... אני כותב בעט,כדי שאני לא אוכל למחוק,אני לא רוצה שזה יהיה מושלם.יש לי כתב מכוער,ושגיאות כתיב ותפיסה שגויה על העולם.יש לי חלומות ושאיפות ופנטזיות של ילדים קטנים.אני יכול לשנות ולתקן ולייפות אבל זה לא יהיה אני,זה יהיה מי שאתם רוצים לראות.אני פגום,אני יודע,יש לי בעיות,יש לי דסלקציה וזה משהו שאני לא מצליח לתקן לא משנה כמה חזק אני מתאמץ.ולפעמים כשאני רושם עם במקום אם בהודעה, אני כמעט יכול לראות את נדנוד הראש של הבן אדם השני,כי איך בן אדם בוגר יכול לבצע טעויות לשון שכאלו?.אז כן אני טועה,ואני לא יודע לפסק.אבל זה לא משנה,כי יש לי מחשבות,ורעיון ומוטיבציה לכתוב.למה הכול צריך להיות מושלם? למה סופר צריך לעבור על הספר מאה פעם,לתקן,לערוך? למה צייר צריך לשנות,להבהיר,או למחוק את הציור? למה אנשים מחפשים טעויות והנה שכחתי לשים פסיק וטאיתי במילה.אנשים מחפשים שלמות,בן-זוג מושלם,עבודה מושלמת,הבית המושלם.כשלפעמים הפגמים שלנו הם הדברים הכי יפים.לא כל הפנים צריכים להיות חלקות,ולא כל בטן שטוחה.אנחנו שואפים לשלמות שבחיים לא נוכל להגיע אליה,רק כדי להתאכזב כל הזמן מחדש.אנחנו חיים בעולם שבו אין דרך יש רק מטרה,ועוד מטרה,ועוד.ואני,אני לא רוצה לרוץ בין מטרות ולהתעורר בעוד שנים.אני רוצה להנות מהדרך עכשיו,לא במבט לאחור,להרים את הראש,לנשום,להסתכל.אני מביט על הטבע,והאבנים סדוקות,העצים עקומים,והעלים יבשים וצהובים,אבל איכשהו המחזה הזה כמכלול,עוצר לי את הנשימה.אנחנו חלק מהטבע,בסופו של דבר וגם אנחנו סדוקים ועקומים.אבל אני בטוח שאנחנו לא פחות יפים מהמחזה הזה שראיתי.אז אני רושם בעט,כי אני לא רוצה למחוק.כי אולי יש לי מחשבות של ילד אבל יש דברים שאני לעולם לא ארצה לשנות...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
