הגענו לבית הקברות, שמשתרע בטח על אזה 1000 דונם. מאחר שאין יותר מקומות לעשות קברים על הקרקע, החליטו לחסוך מקום ולבנות בניינים כמו חניונים, ואז לשים את הקברים אחד על השני בקירות. ככה קברו את אבא שלי ז"ל, שהוא למטה, לקראת הסוף. אני מחזיקה את עצמי שלא לבכות. הלכנו לקבר שלו. המקום היה כמעט ריק כשקברו אותו. עכשיו נשארו רק מקומות בודדים בחלקה הזאת. אני קוראת שוב ושוב את הכתוב על המצבות. אני מסתכלת מסביב ומסתכלת לסוף, שהוא בעצם יציאה פתוחה לטבע ההרוס שבחוץ. אני רואה עשרות קופסאות של נרות זיכרון שנגמרו זרוקות שם. יש רוח פרצים, והיא מביאה ריח של בשר נרקב. אני נגעלת, ושוב מחזיקה את עצמי שלא לבכות. אני זוכרת שאבא שלי נרקב ככה. הרוח מביאה את הריח לסירוגין. לא לבכות, לא לבכות. אני מסתכלת ורואה איזה מאה זבובים. אני מתחילה לספור אותם והם מתחילים להציק לי. ויתרתי, וספרתי רק 35-48. בערך, אני לא טובה במספרים כל כך. אנחנו מדליקות נרות נשמה, אחרי שאמא שלי, שהתגרשה מאבא, מנקה את המצבה. אנחנו רואים הרבה שמות רוסים על מצבות וכאלה שאפילו כתובים ברוסית. לפחות אבא שלי לא מרגיש בודד. אנחנו אומרות פרקי תהילים, אמא שלי, אחותי הגדולה ואני. גמרנו, ואני יוצאת כדי לחפש אבן. אני חושבת על אבא שלי שוכב שם בתור שלד, ולא מצליחה. אני מוצאת אבן ושמה. אני מסתכלת על הקברים ורואה קברים טריים. אני אומרת להתראות וסותמת את האף, מפני הריח. אנחנו יוצאים. אני כובשת שוב את הדמעות, ומתפתה לשים את הכובע של הקפוצ'ון השחור שלי, ולא שמה. יש לי פנים אטומות, שמביעות רק על צער ומחשבות לא ברורות. יש לי בחילה מהריח. אני חושבת איך לתאר אותו, ולא מצליחה. אני עולה במדרגות, מסתכלת לאחור. זו חוויה קשה בשבילי, וידעתי, ידעתי, שאני חייבת לכתוב את זה. אז עכשיו אני יושבת בקפוצ'ון השחור וכותבת לכם. עברו שנתיים מאז שהוא נפטר.
וזה סיפור אמיתי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
