כשהייתי קטן, ממש קטן יחסית לעכשיו. כשלסבתא וסבא עוד היה את המשק במושב. ממש כמה ימים לפני שסבא קיבל את ההתקף בלב וכמה שנים לפני שהם עברו בחוסר כל לדירת שני חדרים בקריית מלאכי. אז היינו מגיעים הרבה לבקר אותם. רק אמא, אבא ואני.
ותמיד כשהיינו באים סבא היה צובט לי בלחי וסבתא הייתה מחבקת אותי חזק חזק. ואהבתי את זה מאוד, אפילו ששניהם הסריחו מריח של פרות. ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, איך היינו יושבים ביחד לקלף את תרמילי הפול הירוקים כדי שסבתא תבשל לי את האוכל שהכי אהבתי. ואחר כך בצהריים דוד רמי היה לוקח אותי לנדנדות ליד הלול. וכל פעם כשהרגליים היו כמעט נוגעות בשמיים הייתי שומע את התרנגולות צורחות בקולי קולות. וזה היה מצחיק אותי כל כך.
ובלילה, כשכולם כמעט הלכו לישון אז הייתי יושב בחצר הגדולה שלהם והדשא היה מנצנץ מתחת רגליי. כך הייתי נשען ומביט לשמיים, מקשיב לקולות המטוסים שהמריאו מבסיס חיל האוויר הסמוך. והייתי מריח את ריח הפול מתבשל טוב טוב כל הלילה בסיר הבשר הגדול במטבח. וחייכתי, רק מהמחשבה על הטעם, טעם גן עדן הזה. וכך, כל עוד סבתא יכלה לבשל וסבא היה בחיים, הייתי עושה לי מנהג על הדשא עד שהייתי נרדם. ורק מטוסים עוד חולפים מעליי.
וכשהתעוררתי בפאתי סג'עייה של עזה לפני שלושה שבועות או אפילו יותר, היה לי חיוך גדול מרוח על כל הפנים. ודני מפקד הפלוגה שאל "מה דנינו? מה נסגר?", ורון ודויד חשבו כנראה שלגמרי נדפקתי. כי אף אחד לא מתעורר בעזה עם חיוך של ילד בן עשר על כל הפרצוף.
ולך תסביר לגולנצ'יק בעזה שדווקא עכשיו באמצע התופת, דווקא כרגע בא לך פול.
איי. וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
