הקדמה קצרה (:
אדם חכם אחד אמר לי מזמן, שכדי להתגבר על מחסום כתיבה צריך פשוט לכתוב. בלי מוזה, בלי השראה, בלי רעיון. פשוט לכתוב. העץ כבר יצמח, פירות יבשילו ובבוא העת יספקו גם גרעינים לעצים חדשים.
אוקיי, לא. ממש לא. המשלים הדביקים האלה הם ממש לא הסגנון שלי; הפואנטה היא שצריך פשוט לכתוב, לסמוך על זה שהסיפור יירקם מעצמו, ובבוא הזמן - יספק גם השראה לסיפור חדש, מוצלח יותר.
אם כן, זהו סיפור חסר כל השראה. סיפור ללא רעיון, סיפור ללא מוזה, והכי חשוב - חסר כל פואנטה.
פשוט סיפור (:
אבזם חגורת העור הבלויה הכרוכה סביב מותניו העגלגלים היה רפוי מהנדרש. אני ממש לא זוכר למה.
אולי אתם יודעים.
זה לא סביר, כמובן, שכן רק התחלתי לספר לכם את הסיפור, ובכל אופן התחלתי באבזם החגורה שלו, כך שככל הנראה, נקודת המבט שלכם לא רחבה במיוחד, בינתיים.
דמעה שחורה זלגה מבין ריסיה המשוחים במסקרה זולה, וצברה עוד ועוד גוונים ככל שירדה במורד לחיה והפשיטה אותה ממסיכת האיפור הכבדה והללא ספק מייאשת שעטתה.
אין לי מושג מה גרם לה לבכות. אני מניח שגם אתם לא יודעים.
אולי אתן יודעות. שמעתי פעם שכל הנשים מקושרות אחת לשנייה באיזשהי רשת רגשית דביקה - אינטואיציה נשית, או משהו כזה.
אני מקווה שאני לא נשמע כמו מיזוגין.
על אף פדחתו עטורת השיבה, חליפתו הטלואה וקמטי החשיבה החרושים במצחו, לא היה הוא המבוגר שבחבורה.
ארשתו היתה רצינית, סגנונו היה מיושן, ועיניו הקטנות בחנו בשעמום לאה את מסובי השולחן, מבעד למאות קמטים זעירים, שקיות שהעידו על השכול שהדיר שינה מעיניו, וזוג עדשות ראייה עבות במיוחד.
השקט לא הפריע לו. להפך, הוא בירך את העובדה שלא נאלץ להשתמש בכדורי המיגרנה.
הדממה, לעומת זאת, עוררה בו אי נוחות מסוימת, שגרמה לו לנוע קלות בכסאו בכדי ליצור רחש שיסלקה.
זו שאכן נשאה את גיל המופלג מכולם, היתה ישובה בכסאה בגו זקוף, לבושה בשמלה צמודה ובוהקת שהדגישה את... נתוניה המנותחים. פניה מבריקים ונטולי קמטים, קצות פיה נתונים בחיוך סגפני שחשף אך מעט משיניה הצחורות להחשיד, ובעיניה הצבועות ריצדה תשוקה, שמלבד המילה "חשקנית" ניתן לתארה רק כ, ובכן, צעירה.
למעשה, אם הייתם שם, הייתם מנחשים, כנראה, שהיא הצעירה מבין נוכחי הפגישה, ושכנראה שכבה כבר עם כולם, וזה כולל את הנערה הבוכייה ואת הדמות הבאה שאציג. הפרט היחיד בה שנראה זקן משהו, היה זוג משקפי מצבט עבים שריסנו את החשקנות בעיניה הקורנות.
הדמות האחרונה שנכחה בפגישה, היתה כלב פקינז זעיר, שישב בנחת בתנוחה כדורית על כורסת המנהלים בפינת השולחן (שהיה, אגב, עגול להפליא).
שאר יושבי השולחן לא נתנו דעתם לכלב. הוא כבר ישב שם כשנכנסו, והם סברו כי מוטב לא לשאול שאלות. בכל מקרה היו להם דברים טובים יותר לעשותם.
ובכן, לחלקם. למעשה, כנראה שלאיש מהם לא היה דבר מה טוב יותר לעשותו - אבל אני מבטיח לכם שלי יש דברים טובים יותר לעשות מאשר לכתוב על תגובתם של ארבעה בני בליעל לכלב פאקינז על כיסא מנהלים בפינתו של שולחן עגול להפליא.
כעבור חצי שעה מאותו רגע יחיד שתואר בפסקה הקודמת, קמו האישה הממושקפת והזקן, ועזבו את החדר. הם לא פצו את פיהם, ואף אחד לא טרח לשאול אותם. וכי למה ישאלו? מעולם לא פגשו בם קודם לכן, וקרוב לוודאי שגם לא יפגשו בהם בהמשך.
כך או כך, 5 דקות מאוחר יותר החלו להשמע גניחות והתנשפויות מעוררות חשד מהחדר הסמוך.
הכלב נשאר לנמנם על הכורסה, האישה יצאה לתקן את האיפור שלה והבחור... הו, כן. עכשיו נזכרתי למה החגורה שלו היתה רפויה.
***
במרחק כמעט אינסופי משם (וב"כמעט אינסופי", כוונתי כמובן לאינסוף, פחות מייל אחד), ישב לו על קור מבריק מטל עכביש כחלחל וניקה בלאות מחושים שלא היו לו - כלומר, אחרי הכל, הוא בכל זאת עכביש, ומישהו צריך לשמר את שמה הטוב של המשפחה עכשיו כשקווין הלך והפך לפרפר.
לא, הוא בהחלט לא יכול להרשות לעצמו מחושים.
אז הוא ישב שם, ניקה את המחושים שלא היו לו וחיכה לזריחה שלעולם לא תבוא - כי מה לעשות שבמקום המרוחק אינסוף פחות מייל אחד ובו עכביש בשם קווין יכול יכול להחליט להפוך לפרפר, גם השמש יכולה לעשות מה שהיא רוצה?
ומה לעשות שהיום, ממש לא בא לה לצאת מהמיטה?
***
ואלפי שנים קודם לכן, לא רחוק מאותה נקודה, הרימה החסידה הראשונה את רגלה, בידיעה בלתי ניתנת לערעור שאם תרים גם את הרגל השנייה - תיפול.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
