אני חושב על אותו הרגע
בו האחד מהם העז לעשות
וניצוץ של תקווה ניצת
אני חושב על אותה יד רועדת
שבשקט חייגה, מתפללת
רק שיהיה מענה
אני חושב על אותו צליל חיוג מייאש
ועל אותו אחד שהיה שם מעבר
אני חושב על אותה השיחה
ועל התקווה שנזרעה
בשדה טרש.
אני חושב על אותו הרגע
בו הבינו כולם
כי שלושה ילדים
חטופים מביתם
נלקחו למיקוח מול בני נבלה.
אני חושב על אותם האבות
על אותן אימהות
שמעיניהן ניבטה התקווה סביב
יאוש מציאות וחוסר תגובה.
אני חושב על החייל הבודד
תלמיד הישיבה
החילוני המתנחל תל אביבה
שכל אחד בדרכו
בלם פיו ולשונו
וקיווה בליבו פנימה.
אני חושב על היאוש שפשה
ברגעים אחרונים
על תקווה שעוד הייתה ונופצה
אני חושב על גופות השלושה
בחום אדמת חברון הקדושה.
אני חושב שעת לעשות
אחרת ישנה שוב ומהר
מקרה דומה שרק יחליף פנים
ואימהות ואבות יאוחדו שוב ממכאוב.
אין דבר רע באחדות - אך לא מכאב
ואחפוץ להתאחד שלא מעצב
ונראה כי עתה הזמן להכות
בפטיש על לב קוראי החמס והגזל.
כי רק כך נמנע את הבא
ורק אם נתאחד למכה אנושה
נכה כשמשון, כיונתן בגבעה,
נכה כדויד במואב
נכה כמשה בעוג האיום
נכה כיהושע באילון
נכה כדבורה בקישון
יפלו הם כולם - עד אחרון שבהם
כבני עמלק ובני קדם
ימותו כולם וימח לעד שמם
עם שאר צוררי עמי
ולא יזכרו כבני צלם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
