כן, המחלה נכלאה בסופו של דבר, אכן. אבל לא ניסיתי לתת על זה דגש. אם זו היתה האווירה בשבילכם-ובכן, אני מניחה שיש בזה משהו. אבל בורות? כלומר, בכל אופן-אאוץ'. הדברים מעולם לא פשוטים שכאלו, פשוט-הנה- שרדנו המין האנושי עד הלום, אז במחלה המדומיינת שלי נשאר רק רבע עולם, אז מה? כלומר, לזה אתה מתכוון?
חחח אני חושבת שאני פשוט מסרבת להאמין בתמימותי הרבה! אולי כי העולם כה אכזר שאני שונאת אותו על כך, ומאמינה בדברים שלי.
ראיתי דברים אכזריים בחיי. אבל אצלי, כפי שכתבתי מכבר בשיר, יש ביקור קבוע לעץ חמוד ומתוק שנקרא 'עץ השכחה'. או שאולי אני מתאווה לעץ הזה כ"כ כדי לשכוח דברים. אני מטבעי תמימה, כן. אבל זה לא אומר שחיי היו תמימים.
דרך אגב, כפי שאמרתי-התייחסתי לעניינים כמו מכיוון המחלה-אז בשבילה זה לא סוף טוב בכלל... למרות שהתיאורים על המחלה המהוללה היו אמורים להיות קצת אירוניים, כמו להתל במחלה, שסופה ככלואה מעיד על תחילתה, ותראו מה יצא ממנה. היא היתה כה גדולה, ועכשיו סתם כלואה. כמו שאנשים מתלים באדם שירד מגדולה. זו הייתה המטרה של השיר באופן כללי.
וואו, זה יצא ארוך!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
