זה פגע בי...ריסק את ליבי...חתך את תמימותי לאלפי רסיסים אשר מתעופפים ברוח...הרחק מהישג ידי,
זה שינה אותי...עמעם את כל תחושותיי פרט לכאב האין סופי שמקיף אותי...זה פגע בנקודתי הרגישה...גרם לי לבכות...לזעוק...להתחנן לעזרה אך תחינותיי נשמעו רק באוזנייה הערלות,
היא הרסה אותי...החריבה את עולמי פעם אחר פעם...היא שברה את נשמת החרסינה הפגיעה שלי אשר הייתה חשופה מכל עברייה...מצפה בייסורים לכאב הבא,
עכשיו אני שונה...עכשיו נשמתי פלדה היא...מוקפת באלפי חומות הכאב אשר בניתי מדמי המורעל...הכאב הבל יתואר שהיא גורמת לי פוגע בחומות הללו אך הוא אינו פוגע בליבי השחור...ייסורי המצפון העזים אשר הרגשתי יום יום בעברי נעלמו כלא היו ואותם החליפו מסכות השתיקה הרבות אשר אני עונדת בבושה על פניי,
היא הרגה אותי מבפנים...כמו גנן שמוציא עשבים שוטים מן השורש...היא התייחסה אליי כמו אל מסטיק אשר נדבק לנעלה...שתיקתה צרמה באוזניי כמו מהלומות הקרב העזות ומבטה הקר הכאיב לי כמו אלפי רסיסי קרח שננעצים בבשרי,
היא שינתה אותי...עכשיו כאשר אני מביטה במראה איני רואה עוד את הילדה הקטנה שהייתי...איני רואה יותר את אותה הנערה שאהבתי כל כך... את הנערה הרגישה שכל טיפת רחמים שהיא סחטה נעמה לה כמו מקהלת מלאכים...איני כזאת יותר...אני סולדת מרחמיהם של אנשים...איני אוהבת יותר את מעשיי כמו שאהבתי פעם...איני תמימה...איני פגיעה...איני כזאת...או שאולי גם זאת היא מסכה? אולי כל השנאה שטמונה בליבי...כל הכאב האם גם זאת מסכה? האם זאת היא דרך מעוותת לסחוט מאנשים רחמים כלפיי? האם אני...שחשבתי שאני שונה מהם...האם גם אני חיית אדם? האם איני השתנתי כלל? מדוע אני משלה את עצמי ואומרת שאני שונה? מדוע אני אומרת שאיני מצייתת לנורמה המקוללת? מדוע? כה קל לזרות מילים באוויר אך כאשר מגיע רגע האמת אני מתנהגת בדיוק כמותם...איני יותר ממסכה אחת גדולה של שקרים...אני משלה את עצמי אם אני חושבת שאני טהורה...אני משלה את עצמי אם אני חושבת שאני טובה יותר מכם...כל חיי מסכה אחת גדולה הם...מסכת השקרים והאשליות...אולי יבוא יום שבו אפרוץ את החומות...אולי יבוא יום שבו אוכל להתעלם מהשקרים...אולי יבוא יום שבו אני לא אחשוב שאני רק "בסדר" או "בסך הכל אני"...אולי יבוא יום שבו כאשר אומר משהו אני אתכוון אליו במאת האחוזים...אולי יבוא יום שבו אפסיק לשקר לכולם...אולי יבוא יום שבו אוכל להיות אני, בלי לדפוק חשבון לאף אחד...אולי יבוא יום...אך בינתיים איני יכולה להרשות לעצמי לעשות זאת...בינתיים איאלץ לחכות...בינתיים אני אחכה בכלוב הקטן שלי עד ליום שבו אוכל לצאת לחופשי...
אז אממממ זהו :) מקווה שאהבתם! ואם זה עצוב מדיי סליחה...אבל אני לא יכולה לשנות כי עשיתי כאן רק מונולוג...לא דיאלוג אז אני לא יכולה להוסיף אופטימיות או משהו כזה...אז אם בא לכם תגיבו ותגידו לי מה אתם חושבים
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
