לא נותר לי דבר לתת לה מלבד רחמים
ולא נותרה בי ולו לא טיפת כוח אחת בכדיי לבכות עליה עוד.
אני ממשיכה ללכת כאילו מרחפת מעל הלבנים הסדוקות בחיי ולעולם לא מביטה אחור.
ובכל זאת היא תמיד שם, בכל פניה, הילדה האפורה שזוכרת את כל השבועות שהפרתי ואת ההבטחות שכבר מזמן שכחתי.
היא שהאמינה לכל אחד מהשקרים שלי היא שהאמינה בי.
אני בוחרת להפקיר אותה כל פעם מחדש, לעזוב אותה כלואה בזמן אחר בתוך דממה צורמת.
אני עוזבת אותה לחבוש לבדה את הפצעים, לנקות את נתזי הדם מהקירות המתקלפים.
מדי יום אני מפקירה אותה לגורלה, נתונה לחסדיו המפוקפקים של הטירוף.
אני רואה אותה ילדה קטנה, ילדת רחוב בלויה,
שערה פרוע מלא כינים, בגדיה מרופטים.
אני מפנה ראשי, לעולם לא מעיזה להישיר מבט,
אני כמעט ומריחה את הצחנה העולה ממנה.
אני יודעת איך היא יושבת שעות אל מול חלון שבור בחדר
העירום שלה בארשת פנים קפואה חסרת מבע היא חולמת על
חיים אחרים מייחלת להיות על כל מטוס שממריא או כל
ספינה שעוזבת נמל עם כל אחד שהולך מכאן. מייחלת לגאולה.
אני יודעת איך כמו טיפות קטנות של ארס הבדידות מחלחלת
לתוכה, המוות כבר זורם בעורקיה והנפש שלה עוד תמשיך
ותדעך לה לאיטה עד שלבסוף יוותרו רק פעימות לב חלושות בתוך גוף רדום.
זו השתיקה הזאת שמכלה אותה, שמחרבת את היופי הרך שבשקט.
לו רק יכלו הקירות החיוורים לתת לה מילים וקול ואומץ.
לו רק יכולתי אני, מכאן, ממרומיי העתיד שהיא כל כך כמהה לו, אילו יכולתי אני להבטיח לה ימים אחרים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
