מנואל
בקיץ של שנת 1970 עלתה משפחת פרידמן מארגנטינה.אבא אלחנדרו,
אימא סינתיה ומנואל הקטן בן החמש.
הסוכנות שיכנה אותם במעון עולים בכפר חב"ד ומנואל נכנס לגן החובה שבו למדו ילדי המקום.
מנואל לא ידע מילה בעברית ואילו התלמידים האחרים שכבר ידעו את השפה ואפילו ידעו קרוא וכתוב לא דיברו איתו.
הוא היה יושב בצד מסתכל על שאר הילדים כשהם משחקים וצוחקים ביניהם.
הוא חשב שהם צוחקים עליו והיה נכנס לשירותים ובוכה.
ההורים,שהיו עסוקים בעצמם בלימוד העברית באולפן ובחיפוש פרנסה
לא שמו לב בכלל למצבו של בנם.הם לא דיברו איתו ואפילו כעסו עליו כשנראה עצבני וקילל בשפה היחידה שידע-ספרדית.
יום אחד הגיעה למעון העולים לבקר בביתם של משפחת פרידמן אחותו של אלחנדרו שכבר הייתה ותיקה בארץ,יחד עם בעלה והבן שלה-דני.
דני היה בן עשר בערך וידע קצת ספרדית לכן יכל לדבר עם מנואל הקטן.
מנואל סיפר לו על מה שקורה לו בגן,על הילדים שלא מתייחסים אליו ולפעמים אפילו צוחקים עליו,
הוא בכה ובכה ולא יכול היה להפסיק.
אני אתן לך כמה עצות אמר לו דני והסביר לו מה לעשות ואיך להתנהג פעם הבאה שיהיה בגן.
כשהגיע מנואל למחרת היום לגן שלו חיכה בקוצר רוח להפסקה.
כשזו הגיעה ניגש לילדים שהיו בחצר. הוא פנה אל הילד הכי גדול וזרק עליו חול.
בהתחלה לא הבינו הילדים מה קרה למנואל השקט אבל עד מהרה החל הילד הגדול לרדוף אחרי מנואל.
הוא הצליח לתפוס אותו והרביץ לו קצת וכמובן זרק עליו חול אבל אחרי שקם וניער מעליו את החול צעק אליהם מנואל.
"קוראים לי עמי,עמי פרידמן" ולא מנואל.
למחרת כשהגיע מנואל לגן ניגש אליו הילד הגדול והציע לו לשחק איתו."בוא עמי,נשחק בכדור".
את הסיפור הזה שהוא בעצם זכרון הילדות שלי,סיפרתי לאלכס,הבן של השכנים שלי שעלו ארצה מאוקראינה לפני חצי שנה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
