אני לוקחת סכין ציד משוננת, וחורצת בעורו החיוור כסיד. הייתי צופה בשקיקה בדם העז נוזל באיטיות מייגעת על צווארו בגרום. חיוכי היה מתרחב ואם הייתי מביטה במראה, הייתי רואה את העיוות הסדיסטי של שפתיי. בטח שנראתי כמו פסיכית. אבל המשכתי לדקור אותו, להקשיב בעיניים עצומות לצרחות הכאב שלו. חוסר האונים שלו היה משתקף בעיני הקרות. הוא היה מתחנן שאפסיק, שלפחות אחזיר לו את השרביט ואתן לו הזדמנות להילחם, אך אני לעולם לא הייתי נותנת לו זכות כזאת. העינוי הזה מגיע לו. בשלב מסוים כבר מאסתי בצרחותיו מחרישות האוזניים, אז סתמתי את פיו בסרט דביק.
אכן, כמו שכתוב באחד מספריו הרבים בסדרת 39 רמזים, סרט דביק הוא גם יעיל וגם זול במקרים כאלה.
הייתי זורקת את הסכין נוטפת הדם הצידה, ומתחילה לעבוד עם המסור.
"מר רידל, עד כמה אתה אוהב את הרגל השמאלית שלך?" זה היה מסור חשמלי משוכלל מדגם A-S-78.
כף רגל שמאל שלו נשען על הקיר הצבוע לבן. זה לא הפריע לי. גם ככה כיסיתי כבר את כל הרצפה וקירות בניילון, אני כבר מנוסה במעשי.
גדם רגלו השמאלית דיממה נהר של דם. זה נראה כמו מיץ פטל מרוכז, לפני שמזקקים אותו עם מים מינרלים.
"בבקשה," הוא התחנן. כבר הורדתי לו את הסרט הדביק לאחר שהסרתי את רגלו. "בבקשה, תני לי ללכת. אני יודע שמה שעשיתי זה רע, אבל-"
"רע?!?" אני קוטעת אותו בחדות. "אתה הרסת את חייהם של אלפי משפחות, גזלת את זכות החיים מאנשים חפים מפשע! רע זה לשון המעטה של לשון המעטה, כשזה נוגע לך, טום רידל."
"אל תקראי לי בשם הזה." הא הפטיר דרך שיניים חשוקות.
"אני אקרא לך איך שנפשי תחשוק. אם לא שמת לב, הפעם אני בעלת הכוח פה." אני אומרת באכזריות.
הפעם אני שולפת אזמל. תמיד אהבתי להשתמש בכלי רפואה בקטעים האלה, לפעמים הם טועים לחשוב שאני עומדת לטפל בהם.
הו כן, אני מטפלת בהם. לא בדרך שהם רוצים, ועדיין.
"את סדיסטית פסיכוטית ברמות." היו מילותיו האחרונות לפני שנעצתי בתענוג את מכשיר המתכת הקר באזור שבו היה אמור להימצא ליבו, אם היה לו אחד.
-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0
נכון שזה היה נחמד?
*לא*
א-הא, כפי שכבר ניחשתם, מדובר פה על וולדמורט - AKA - טום רידל. כתבתי את זה בהתחלה בקבוצה של משחק תפקידים (חיים על הגבול של פולו), המקום הכי לא קשור, ואז החלטתי משום מה לשתף את מחשבותי הסדיסטיות על מה שהייתי רוצה לעשות ללבקן חסר האף ההוא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
