מחנה הצל
פרק 1
"למה," לחשה אליס. "למה אני חייבת לעזוב...?" היא לא בכתה. היא פשוט הובלה בידי השליחים של מחנה הצל אל תוך הכרכרה השחורה, ודמעות בגרונה. אבא שלה בחייו היה אומר שזה טיפשי לבכות, וביומה האחרון בבית היא לא התכוונה להמרות את זה.
"היכנסי," אמר שליח לבוש בשחור. אליס שמה לב שבצדו של החולצה השחורה שלבש היה סמל של שתי חרבות צלובות בצבע אדום. היא נרעדה.
הכרכרה היתה מאוד דלה מבפנים: כסאות עור שחורים קרועים והמושב של הרכב היה דהוי.
הנסיעה התחילה, ואליס שמעה בלב פועם את פרסותיהם של שני הסוסים הלבנים שנשאו את הכרכרה.
נדמה היה לאליס כאילו הנסיעה לא נגמרת; ואז לפתע אמר בקול קריר אחד הגברים שהיו בכרכרה: "את לא רוצה הסבר?"
אליס אמרה בקול שכלל לא הסגיר את פחדה, "כן, הייתי שמחה להסבר."
"מה את רוצה לדעת?"
"בראש ובראשונה – לאן אני הולכת?!"
"למחנה הצל."
"למה?"
"במשך אחת¬¬¬¬¬¬¬־עשרה שנים אנחנו אוספים מידע על כל ילד שגר ביבשת הזאת. אנחנו חושבים למי יש אומץ, כישרון ותושיה, וגם כוח, שיוכל להיות במחנה הצל. הורים נלחמים שילדיהם ייבחרו, כי על אף הצער, הם יודעים שהילד יקבל כאן את החינוך הכי טוב שאפשר לקבל." הוא דיבר בקול קר כקרח.
"ומה עושים שם?"
"יוצאים לקרבות, לומדים סיף, לומדים להיות אמיצים ולא רכרוכיות."
אליס קימטה את מצחה. " ולמה בחרתם אותי? הפגנתי איזשהו... אומץ לב יוצא דופן מאז לידתי, חוץ מהפעם שבה שפכתי על עצמי מרק חם בכוונה כדי לראות אם זה כואב?"
"תאמיני או לא," אמר השליח בשקט מצמרר, "את נבחרת בשל העובדה שאת היית היתומה היחידה כמעט שלא מררה בבכי ימים ולילות על מות הוריה."
"אבא שלי אמר לי שלבכות זה לנסיכות מהאגדות."
"הוא צודק לגמרי. ועכשיו, די לדבר. תשמרי את הקול והכוח שלך לפגישה עם השליט של המחנה."
אליס הרגישה מרגע לרגע, שהיא מסתקרנת יותר ויותר לראות את המחנה הזה. מחנה הצל.
לאחר כמה שעות נסיעה פנה אליה השליח השני ואמר: "הגענו. תצאי מהכרכרה."
אליס יצאה, והביטה במחנה:
אוהלים ושטיחים בצבע שחור, עם ההדפס הקבוע של שתי החרבות הצלובות האדומות. גברים עם בטן שרירית הסתובבו במאהל שלהם או התאמנו ביריית חצים.
"אחרי," סינן אחד השליחים והיא הלכה אחריו והמשיכה להביט בכל המראות המעניינים והמזוויעים גם יחד.
הם הגיעו לאוהל הגדול ביותר, ששימש גם כארמון, בית השליט. השליט הילך באוהל מצד אל צד, ונראה מוטרד. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים שחורים מוזנחים בלבד. אליס הסבה את עיניה, היא לא הייתה רגילה שתמונות של גברים חצי־עירומים ניבטים אליה מכל עבר.
"זאת היא," אמר השליח בשקט.
השליט סובב אליה את ראשו, ובקול יציב אמר: "שלום למחנה הצל. בואי לעשות מבחן."
"מבחן?" נלחצה אליס וכל קור רוחה התפוגג באחת.
"אל תדאגי, סתם משהו קליל שיראה לך עם מה את תאלצי להתמודד."
הם הגיעו לחדר באוהל. החדר היה גדול ובפינתו ישבה אישה גבוהה בעלת מראה קודר.
"הילחמי איתה," אמר השליט, ואליס הרגישה איך לבה הולם בפראות בתוך חזה הצר.
"ל... להלחם, אדוני?"
"כאן קוראים לי השליט. וכן."
אליס תפסה חרב ארוכה שמישהו הושיט לה, ובחשש עמוק צעדה לאמצע הרחבה. גם האישה שישבה בפינה קמה והתקרבה אליה. אליס שמה לב שהיא מאוד שרירית.
היו לה תווי פנים גסים ומכוערים.
"ו... התחל!" פקד השליט.
אליס ניסתה להבין במהירות איך תופסים חרב, והיא הלכה בזהירות אחורה בצעדים מתונים. האישה התקרבה אליה ופגיון בידה.
אליס הניפה את חרבה,אבל מאוחר מדי כי – האישה התקרבה אליה והפיגיון ננעץ בגבה.
בערפול חושים, אליס קמה על רגליה, נאנקת בכאב ובזעם, והסתערה על האישה המופתעת לא הספיקה להתכופף, ו – זה היה קרוב. החרב דקרה את קצה ידה של האישה, אבל היא לא התייחסה.
האישה זינקה על אליס. אליס התנשפה בהפתעה. האישה חרטה חתך עמוק בבטנה. אליס המסוחררת הרגישה שהיא עומדת להתעלף.
דם היה בכל מקום. אליס קמה בראש כבד והתנודדה לכיוון האישה שחשבה שכבר ניצחה, והכניסה את החרב הארוכה שלה בין הצלעות שלה. האישה זעקה ונעצה את פגיונה בידה הימנית של אליס. אליס נוטפת הדם אחזה את חרבה בידה השמאלית.
האישה השכיבה את אליס על הקרקע והצמידה את חרבה ללבה של אליס –
"זה מספיק! מספיק!" קרא השליט ומחא כפיים.
אליס הביטה בו בהכרת תודה... והתעלפה.
פרק 1
"למה," לחשה אליס. "למה אני חייבת לעזוב...?" היא לא בכתה. היא פשוט הובלה בידי השליחים של מחנה הצל אל תוך הכרכרה השחורה, ודמעות בגרונה. אבא שלה בחייו היה אומר שזה טיפשי לבכות, וביומה האחרון בבית היא לא התכוונה להמרות את זה.
"היכנסי," אמר שליח לבוש בשחור. אליס שמה לב שבצדו של החולצה השחורה שלבש היה סמל של שתי חרבות צלובות בצבע אדום. היא נרעדה.
הכרכרה היתה מאוד דלה מבפנים: כסאות עור שחורים קרועים והמושב של הרכב היה דהוי.
הנסיעה התחילה, ואליס שמעה בלב פועם את פרסותיהם של שני הסוסים הלבנים שנשאו את הכרכרה.
נדמה היה לאליס כאילו הנסיעה לא נגמרת; ואז לפתע אמר בקול קריר אחד הגברים שהיו בכרכרה: "את לא רוצה הסבר?"
אליס אמרה בקול שכלל לא הסגיר את פחדה, "כן, הייתי שמחה להסבר."
"מה את רוצה לדעת?"
"בראש ובראשונה – לאן אני הולכת?!"
"למחנה הצל."
"למה?"
"במשך אחת¬¬¬¬¬¬¬־עשרה שנים אנחנו אוספים מידע על כל ילד שגר ביבשת הזאת. אנחנו חושבים למי יש אומץ, כישרון ותושיה, וגם כוח, שיוכל להיות במחנה הצל. הורים נלחמים שילדיהם ייבחרו, כי על אף הצער, הם יודעים שהילד יקבל כאן את החינוך הכי טוב שאפשר לקבל." הוא דיבר בקול קר כקרח.
"ומה עושים שם?"
"יוצאים לקרבות, לומדים סיף, לומדים להיות אמיצים ולא רכרוכיות."
אליס קימטה את מצחה. " ולמה בחרתם אותי? הפגנתי איזשהו... אומץ לב יוצא דופן מאז לידתי, חוץ מהפעם שבה שפכתי על עצמי מרק חם בכוונה כדי לראות אם זה כואב?"
"תאמיני או לא," אמר השליח בשקט מצמרר, "את נבחרת בשל העובדה שאת היית היתומה היחידה כמעט שלא מררה בבכי ימים ולילות על מות הוריה."
"אבא שלי אמר לי שלבכות זה לנסיכות מהאגדות."
"הוא צודק לגמרי. ועכשיו, די לדבר. תשמרי את הקול והכוח שלך לפגישה עם השליט של המחנה."
אליס הרגישה מרגע לרגע, שהיא מסתקרנת יותר ויותר לראות את המחנה הזה. מחנה הצל.
לאחר כמה שעות נסיעה פנה אליה השליח השני ואמר: "הגענו. תצאי מהכרכרה."
אליס יצאה, והביטה במחנה:
אוהלים ושטיחים בצבע שחור, עם ההדפס הקבוע של שתי החרבות הצלובות האדומות. גברים עם בטן שרירית הסתובבו במאהל שלהם או התאמנו ביריית חצים.
"אחרי," סינן אחד השליחים והיא הלכה אחריו והמשיכה להביט בכל המראות המעניינים והמזוויעים גם יחד.
הם הגיעו לאוהל הגדול ביותר, ששימש גם כארמון, בית השליט. השליט הילך באוהל מצד אל צד, ונראה מוטרד. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים שחורים מוזנחים בלבד. אליס הסבה את עיניה, היא לא הייתה רגילה שתמונות של גברים חצי־עירומים ניבטים אליה מכל עבר.
"זאת היא," אמר השליח בשקט.
השליט סובב אליה את ראשו, ובקול יציב אמר: "שלום למחנה הצל. בואי לעשות מבחן."
"מבחן?" נלחצה אליס וכל קור רוחה התפוגג באחת.
"אל תדאגי, סתם משהו קליל שיראה לך עם מה את תאלצי להתמודד."
הם הגיעו לחדר באוהל. החדר היה גדול ובפינתו ישבה אישה גבוהה בעלת מראה קודר.
"הילחמי איתה," אמר השליט, ואליס הרגישה איך לבה הולם בפראות בתוך חזה הצר.
"ל... להלחם, אדוני?"
"כאן קוראים לי השליט. וכן."
אליס תפסה חרב ארוכה שמישהו הושיט לה, ובחשש עמוק צעדה לאמצע הרחבה. גם האישה שישבה בפינה קמה והתקרבה אליה. אליס שמה לב שהיא מאוד שרירית.
היו לה תווי פנים גסים ומכוערים.
"ו... התחל!" פקד השליט.
אליס ניסתה להבין במהירות איך תופסים חרב, והיא הלכה בזהירות אחורה בצעדים מתונים. האישה התקרבה אליה ופגיון בידה.
אליס הניפה את חרבה,אבל מאוחר מדי כי – האישה התקרבה אליה והפיגיון ננעץ בגבה.
בערפול חושים, אליס קמה על רגליה, נאנקת בכאב ובזעם, והסתערה על האישה המופתעת לא הספיקה להתכופף, ו – זה היה קרוב. החרב דקרה את קצה ידה של האישה, אבל היא לא התייחסה.
האישה זינקה על אליס. אליס התנשפה בהפתעה. האישה חרטה חתך עמוק בבטנה. אליס המסוחררת הרגישה שהיא עומדת להתעלף.
דם היה בכל מקום. אליס קמה בראש כבד והתנודדה לכיוון האישה שחשבה שכבר ניצחה, והכניסה את החרב הארוכה שלה בין הצלעות שלה. האישה זעקה ונעצה את פגיונה בידה הימנית של אליס. אליס נוטפת הדם אחזה את חרבה בידה השמאלית.
האישה השכיבה את אליס על הקרקע והצמידה את חרבה ללבה של אליס –
"זה מספיק! מספיק!" קרא השליט ומחא כפיים.
אליס הביטה בו בהכרת תודה... והתעלפה.