פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1884 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים גגות של שוקולד 2 Ortash
כאב שב והתדפק על דלתי.
התעלמתי ממנו.
בסופו של דבר, זה מה שאנו, בני האדם, עושים, לא כן?
מרמים את עצמנו, בכל פעם מחדש, שנוכל פשוט להתעלם מהדפיקות הנשנות בדלת, מצלצולי הפעמון.
משלים את עצמנו, שאם נעמיד פנים שאין אף אחד בבית, הצופָה הקטנה עם עגלת העוגיות תוותר ותעבור לבית אחר.
הבעיה היא, כשאנחנו מפסיקים להבדיל בין כאב לאושר. כשאנחנו מסלקים בבושת פנים ממפתן דלתנו כל מה שמעז להתקרב. כשאנחנו נועלים את עצמנו בכלוב זהב של בדידות שמרנית, פן, חלילה, ניתקל באותו אורח לא רצוי.
לא. זה בהחלט אינו כלוב זהב. זהו כלוב מצועצע, חלוד וקלאוסטרופובי.
בכל אופן, הייתי מרוכזת מכדי לשים לבי לאותו כאב, אותו ידיד ותיק שהשתבח עם הזמן כיין טוב.
שקועה הייתי, במלאכת המחשבת שנדרשה בכדי להרכיב את מיניאטורת בית הזנגביל הממותק, שנהיה למסורת משפחתית עם השנים.
בשלב זה, כבר הייתי בחלק המהנה ביותר של המלאכה: הנחתי את שני הביסקוטים, המצופים שוקולד, כגג.
לפתע, זעקה מצמררת פילחה את האווירה, שנטוותה בעדינות על ידי הדממה בשעות האחרונות.
מיהרתי לחדרי, משם נשמעה צווחתה הנוראה של אמי, הקוראת בשמי.
נחרדתי לגלות את צלם דמותה הצנומה, מקופלת על ברכיה ומתייפחת אל תוך כפות ידיה. כשהרימה אליי את מבטה הנוטף, הצטמררתי למראה גווני חיוורון שלא ראיתי בפניה מעולם.
מאחוריה, ארון הבגדים המונוטוני שלי היה פתוח לרווחה, וערימות של בגדים מקופלים, שיצאו זה עתה מהכביסה, היו מפוזרות סביב הרצפה הממורקת.
היא לחשה בשמי, ונדמה כי החיוורון הויזואלי שעל פניה התנקז אל בין מילותיה. קולה היה חלוש ומרוסק.
היא פתחה, לאט ובאימה מסוימת, את כפות ידיה הקבורות אחת בשנייה כבקבר אחים מיוזע.
ושם, רטובה מיזע ודמעות שלא שלה, היתה מונחת קופסת פלסטיק בינונית בגודלה, מלאה עד גדותיה כדורים לבנים קטנים, מבליחים ברשעות באור האפרפר שהסתנן דרך הצוהר הקטן שבקיר החדר הקלאוסטרופובי. פתקית אזהרה קטנה היתה מודבקת על צדה החיצוני.
שתינו ניצבנו שם, דוממות, למשך זמן מה, מעכלות את הסיטואציה, כל אחת בדרכה היא.
"למה..?" היתה זו היא, הראשונה שהצליחה לשחרר מפיה איזה שהוא צליל.
זה לא היה הוגן מצדה.
נשמעו נקישות מעומעמות מכיוון החלון המוגף שבצדו השני של החדר.
ענפיו של עץ עירום למחצה התדפקו בלאות על הצוהר.
אלון אמור להיות עץ עבה, חסון. לא כך?
ענפיו של האלון הגוסס שבחצר ביתנו דקים היו, אפורים ומאיימים להשבר, לברוח ולבגוד באהבתו הנאמנה של עץ האלון הישיש עם כל משב רוח זנותי שחולף.
אור השמש הדהוי עטה גוון כתמתם כשעבר דרך העלים הבוערים שעוד נאחזו בצדו השני של האלון.
מבחינתי, הסתיו הוא העונה של הפחד.
תמיד הבטחתי לעצמי, שמה שלא יקרה, לא אתאבד בסתיו. לא, לא אתן לקוסמוס את הסיפוק הזה, להרוג אותי בעת שלטונו של הפחד.
אף על פי, כשראיתי את אמי כך, כרועה ומייבבת, רגשות האשם הכריעו אותי וכל שרציתי הוא לחטוף מידה את הקופסה ולרוקן את תכנה אל גחוני.
זה לא הגיוני, כמובן. לתת לרגשות האשם לעכל אותך מבפנים בעוון תכנון של מעשה מסויים, אנוכי ככל שיהיה, ואז לקוות ליישם אותו כדי להביס אותם.
ואולי זה כן הגיוני.
יתרה מכך, אולי כך מתנהל העולם הזה.
ואולי לא.
זה פחות חשוב כרגע.
בכל אופן, אני לא חושבת שציפתה לתשובה.
היא המשיכה לייבב ולזעוק, מטיחה בי דברי תוכחה.
למה, באמת, רכשתי את הקופסה הזו?
אני לא יודעת. אני פשוט לא יודעת.
לעזאזל, אני כפויית טובה.
חיי נהדרים, בעיקרו של דבר.
חשקתי שיניי בהלקאה עצמית, שכן צל של סרקזם הסתנן לנימת הדברים במחשבתי.
מה לא בסדר איתי?!
אני אוהבת את בית הספר. אני אוהבת את הכיתה.
לא אתיימר להשתמש במונח "מקובלת"; אבל יש לי חברות.
ויש את רוי, כמובן.
במופע הסיום של כיתה ו', שיחקתי את התפקיד הראשי.
אני יו"ר מועצת התלמידים, כבר שלוש שנים ברציפות, ובשנה שעברה נבחרתי כנשיאת הכיתה, אפילו שלא הצעתי את עצמי.
אז למה?! למה אני אומללה?
ניתקתי את עפעפיי, שאיחדו את אהבתם בנשיקה רטובה מבלי ששמתי לב.
בקצה החדר, למרגלות מיטתי, מפוזרות כחמש מחברות זרחניות. על כריכתה של כל אחת נכתב שמו של מקצוע בית ספרי אחר.
למעשה, הן לא הכילו שום רישומים של החומר הנלמד באף אחד מהמקצועות ההם.
הן אצרו דפים על גבי דפים של ציורים, שירבוטים, כתבים ובעיקר עותקים של קומיקס המנגה עליו עבדתי בשנים האחרונות.
נזכרתי באותן שעות ארוכות ונהדרות של ניתוק, בהן ישבתי על מיטתי בבגדיו הרחבים של אחי הגדול, הנוחים בהרבה מהגוזיות הצמודות שקניתי עם אמילי וסופי בקיץ שעבר, וציירתי משעת יצועה של השמש ועד לקימתה המחודשת לתחייה.
רטיבות חמה נזלה על לחיי, בעוד הקנאה עיכלה אותי מבפנים, כשנזכרתי באותם נערים שישבו בירכתי הכיתה, שתקו וקשקשו במחאה במחברותיהם המושחטות בזמן השיעורים.
אף אחד לא ציפה מהם לכלום.
גם הם לא ציפו מעצמם לכלום.
חשקתי שיניי בשנית, הפעם זה כאב יותר. ידי נשלחה, כמעט מעצמה, לאזור הרך והבתולי של בטני, לתפר הזעיר שעיטר את גופי, השריד האחרון מהניתוח להצרת הקיבה שעברתי לפני חודשיים, כשהתייאשתי מהניסיון לגמול את עצמי מהמנהג הבהמי והדוחה של אכילה.
נתקפתי מעין טראנס. בכייה ההיסטרי של אמי התעמעם והתנגן כמוסיקת רקע, בערפל העכור שנהיה כעת למחשבתי.
יצאתי מהחדר. רגליי התרוממו ונחתו כמעט מעצמן, עד ששבתי לחדר המגורים.
התרסקתי על הכורסה האדומה, ממש מול שולחן האוכל, עליו נח בית הזנגביל הכמעט-גמור שלי ולעג לי.
מבעד למסך הדמעות הבחנתי בדמותו המטושטשת של איש הג'ינג'ר המיניאטורי, שפס וניל דק שימש לו חיוך תמים.
לעזאזל, כמה שנאתי אותו באותו רגע.
מצמצתי כמה פעמים, כדי לסלק את הדמעות, ונעצתי מבט במיניאטורת הסוכריות.
כמה נהדר זה היה, אם כולם היו נהיים לעוגיות ג'ינג'ר קטנות. חסרות מחשבה, נטולות דאגות.
כמה נהדר זה היה, לחיות תחת גג של שוקולד.
נטלתי את הביסקוט החום והנחתי אותו בפי.
טעמו היה מר.
השבתי מבטי אל איש הג'ינג'ר, שהחזיר לי חיוך שמנתי.
אך כעת, חיוכו נראה לי עגום, מאולץ, אחרי שגזלתי ממנו את גג השוקולד שלו.
הרמתי את מבטי אל תקרת הבטון של הבית.
כמה רציתי, כמה רציתי באותו רגע שילדה ענקית ואומללה תרים את גג הבטון ותניח אותו בפיה.
לא, רציתי שהגג יקרוס.
רציתי שהגג יקרוס וימחץ אותי תחתיו.
אותי, ואת איש הזנגביל הצבוע.
מגיע לו למות.
באותו הרגע, לא היה לי אכפת שגם אמי תיספה במטר הבטון. המחשבה על הגלולות הלבנות שיתפוררו בין ידיה כמעט העלו חיוך על פניי.
רק על שני דברים רציתי שילדת הענק תרחם.
על המחברות שלי.
ועל חציו השני של גג השוקולד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים זה נהדר. argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
זה באמת קטע יפה, אתה אדם מוכשר. אבל משהו מפריע לי מעט בכאב של הדמות ובמה שהיא חושפת בפנינו. הוא באמת נראה כאילו מצופה שוקולד. כאילו הסיבה לדיכאון שלה היא דווקא הלקאה עצמית ולא בשל משהו ממשי, ועד כמה שהיא מלקה את עצמה, היא גם מרחמת על עצמה ולא נותנת לעצמה להלקות את עצמה יותר מדי. היא מראה כלפי חוץ שהכול בסדר, ובאמת נראה שהכול בסדר, אבל ברגע שהיא לבד היא בקושי מצליחה לשאת את הדיכאון בלי להישבר. זה נראה כאילו ההורמונים הם מה שגורמים לדיכאון להיות משמעותי. אני חייב לשאול, האם תכננת שכך זה יראה ?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-5 חודשים שאפו ענק!!! I.V olokita
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים אוקיי די! ג'קס
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים השוקולד המתוק, בסיטואציה מרה... ג'ן
אבל לא הצלחתי להבין את הדמות שלך.
היא כל כך מאוכזבת מהעולם בהתחלה. מאוכזבת מבני האדם מסביבה... כאילו היא באה ממקום טוב, של רצון לעשות שינוי. היא אומנם מכלילה את עצמה בתוך הקבוצה של בני האדם, אבל נראה כאילו ההבנה הזו שלה גורמת לה לרצות להתקדם הלאה משם.
אחר כך היא מראה אכזבה מעצמה, אבל בהתחשב במה שראינו קודם, בהתחשב בעובדה שאנחנו יודעים שיש לה את ההבנה הזו, מפתיע שהיא נתנה לעצמה להידרדר עד שם. אנחנו ממשיכים ורואים למה היא כל כך מאוכזבת מעצמה, שזו בעצם הסיבה שלה לאומללות, ובו זמנית שמים לב שאין לה מושג למה היא אומללה.
איך היא יכולה לתאר הכל בבהירות כזאת ולהבין כל כך לעומק בהתחלה, בלי לדעת מהי הסיבה לדיכאון שלה?
היא מאוכזבת מעצמה וחושבת שהיא לא מתאימה לעולם, או שהיא מאוכזבת מהעולם ורוצה לתקן אותו? אם היא מאוכזבת משני הדברים באותה המידה, בתור האדם שהיא הציגה את עצמה היא הייתה מנסה לתקן לפני שהיא הייתה חושבת להתאבד... אלא אם כן לא הבנתי אותה נכון, ואז - תקן אותי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים אמנדה Ortash
זו הפעם הראשונה שאני כותב מנקודת מבט נשית.
החלטתי שבסדרה הזאת חייבת להיות לפחות דמות נשית אחת, והתוצאה לפנייך - נוטפת דיכאון מעושה וחשק עז לשוקולד מריר.
לדמות הזאת קראתי אמנדה, נראה אם תוכלי לנחש על שם מי.
אפשר לומר שלתוך אמנדה יצקתי - או, יותר נכון, הקאתי - את כל הדיכאון והתסכול של... טוב, התקופה האחרונה.
הרשי לי להתוודות: גם אותי היא מבלבלת. קראתי את הקטע הזה חמש פעמים לפני שפרסמתי אותו, כי משהו בו לא נראה לי נכון. משהו בי הבהיר לי שהקטע הזה ממש לא צריך להתנוסס על הדף שלי, לעיני כל.
והנה הוא, מפורסם בפומבי בפורום אינטרנטי פתוח לכל.
הדמות הזאת, שאמנע מלקרוא לה בשמה כרגע, רוצה להאשים את העולם בפחדנות שלה.
היא רוצה שעיר לעזאזל שתוכל לתלות בו את האשמה על הכאב שלה, הכישלון שלה, אבל היא פשוט לא מרשה לעצמה לעשות זאת.
המודע המלקה שלה, שניזון מהכאב שלה, מדכא ברודנות את התת מודע שלה, שרוצה רק להאשים כל הזמן, לפזר אחריות.
היא אוהבת את העולם.
לא, היא מנסה בכל כוחה לאהוב את העולם, וממש כמעט אוהבת אותו.
כמעט.
בדיעבד, אני חושב שניסיתי לדַמות קשר אהבה נצלני, שמזכיר פילגש צעירה שאיבדה את בתוליה לטובת מאהבהּ. היא רוצה לאהוב אותו, אבל הכעס, מלובן על ידי העלבון, מבעיר את האהבה לכדי אפר.
הכעס, על שהוא מסרב לאהוב אותה חזרה, על שהוא מסרב להכיר בה, לקבל אותה.
על שהוא דוחק אותה מקרבו.
אבל שוב, מוטיב ההלקאה העצמית ממשיך לתפקד והיא לא מרשה לעצמה להאשים את העולם.
אז היא מתרצת את הכאב בכישלון שלה, בעצמה; שכן, זו האלטרנטיבה האחרונה שנותרה לאצבע המאשימה.
אפילו באנורקסיה - שהיא כישלון בפני עצמה - היא נכשלה.
חייה טובים, להשקפתה, וזו אשמתה על שהיא לא מתאימה למקום שהוקצה לה על ידי המאהב האכזר שלה.
ישנו גוון פוריטני בהשקפת העולם המבלבלת של הדמות הזו, שכפי שצוין לעיל, אמנע מלחזור על שמה. העובדה שאינה יכולה לשחרר את עצמה מנטל האשמה כובלת אותה לתפישה, לפיה עליה להתגמש בעצמה בהתאם למקומה בעולם הזה, ולא להפך.
אבל מרד הנעורים שוצף בתוכה, והתוצאה היא היווצרותה של מעין מלחמת אגו שלה נגד היקום, בה, על אף שהיא מפסידה, היא מסרבת לתת ליריבהּ להכניע אותה באופן משפיל, כמו התאבדות.
אז היא מתחננת לתאונה.
או לילדת ענק - ישות גדולה ממנה - שתגאל אותה מייסוריה, ושתיקח איתה את איש הג'ינג'ר, המסמל, בדיעבד, משל ליריבה הנצחי במלחמת האגו ההיא. רק בדמותו זו, חסרת האונים, הדוממה והתמימה, היא מרשה לעצמה להשיב מלחמה.
וכאן מתגלה חולשתה האמתית.
קראתי שוב את התגובה הזאת, וגיליתי הרבה פרטים שכלל לא חשבתי עליהם בעת כתיבת הקטע.
אני מניח שאמנדה מכילה יותר מעצמי משחשבתי בתחילה.
ההתנסות בכתיבה מתוך עיניה של אשה אינה קלה, אבל הסדרה הזו חייבה זאת.
יכולתי לעשות זאת טוב יותר, אבל כנראה שזה היה צריך לבוא על חשבון פורקן שלי.
ואני חלש מכדי לשלם את המחיר הזה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת no fear
זה בסדר, מותר להיות חלש לפעמים. יש לך שתי אפשרויות עכשיו -
1. לתת לעצמך להתפרק לגמרי. לבכות לגמרי. להיות חלש לגמרי. מגיע לך. עבדת קשב וזה הזמן.
אבל אם אתה חושב שתוכל לסחוב עוד קצת, אתה תמיד יכול
2. לנסות להתחזק. רוצה חיבוק? חיבוק תמיד עוזר.
וחוץ מזה, אם אתה בוחר באפשרות 1 ורוצה לבכות - שוב פעם, אני פה. גם כתפיים יש לי, לא רק זרועות.
ואחרי כל הבלאגן שכתבתי, זה מדהים. כלומר, גם הקטע. אבל בעצם התכוונתי שאתה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-5 חודשים הכתיבה הכי אמיתית היא מתוך עצמך. I.V olokita
כשאני כותב, לרוב אני מנסה להכניס את הרגשות שלי פנימה. לפעמים בקריאה נוספת אני מגלה שחשפתי קצת יותר מידי. ואז ההתלבטות הזאת מגיעה.
למחוק או להשאיר?
כשאתה משאיר אתה נחשף. ומה רע בהתערטלות מילולית? כלומר עדיין אין חוק שאוסר את זה.
מנגד, כשאתה מוחק חלקים מהאמת שלך אתה גם מוחק חלק מהאמינות של הדמות ואז הסיפור עלול להפגע.
בכל אופן, ניחנת בכשרון מדהים. לך איתו ואל תוותר.
מבטיח לך שבפורום הזה תמצא רק אנשים שיפרגנו לך.
כשתסיים את היצירה תוכל לשכתב על קובץ נוסף ולעשות השוואת גרסאות.
בהצלחה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים חח זה כזה נכון אפרת
אני תמיד מתלבטת אם להשאיר או למחוק... למחוק זה כמו לחמוק, ולחמוק זה משהו שנידחה וסתם מתפרץ בסוף.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים וואו. רק אחרי שראיתי את התגובה שלך פה הבנתי כמה העניין עמוק אפרת
אחרת פשוט לא הייתי מבינה הכל בעצמי. ובכן, זה גורם לי הצורך לכתוב. אתה באמת בן 14? אתה לא מדבר כך, ולא כותב כך. ממש מדהים הקטע הזה, ניתוח פסיכולוגי עמוק של מצב ביניים דיכאוני. אהבתי מאוד. כל הכבוד, אשמח לעוד יצירות כאלו, בתנאי שתנתח אותן גם כן ;)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-5 חודשים וואו. ג'ן
התגובה הזו העלתה על פני השטח כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה רגשות, שהקטע המקורי בקושי נגע בהן. אם מישהו קורא את הקטע, הייתי ממליצה לו קודם כל לקרוא את התגובה הזו. הדמות שיצרת, שהתבססה על אמנדה אבל מכילה חלק גדול ממך, היא בעלת נקודת מבט מדהימה. חבל שאי אפשר לראות את נקודת המבט הזו כשמביטים באמת דרך העיניים שלה, אבל אני בטוחה שעכשיו, אחרי שהבנת את הדמות שלך טוב כל כך, תצליח להעביר את הרגשות האלה בקטע שלך.
פורקן בכתיבה הוא הכרחי, אחרי הכל. העובדה שאתה כותב כבר מצביעה על כך שאתה חזק. הבחירה עד כמה מעצמך לפרוק, כמה להוציא, היא שלך. ככל שתפרוק יותר כך יהיה קל יותר להתחבר, אבל כשמדברים על נושאים כאלה זה בערך כמו לשלוף את הלב מהמקום ולהציג אותו לראווה.
נסה לחשוב על הדמות שלך כדמות נפרדת ממך. תיעזר בתגובה שכתבת כאן, ותחשוב. איך היא הייתה מגיבה בסיטואציה כזו או אחרת? תנסה לחפש את ההבדלים בינך לבין אמנדה, וכך יהיה לך קל בהרבה לחשוב עליה. גם אם יש בה הרבה ממך, אתם לא זהים.
אולי... זה יצליח להקל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
