גשם התחיל לרדת.
לא סערה של ממש, אבל גם לא בדיוק טפטופים.
הייתם מתארים לעצמכם שזה מה שיקרה בסיטואציה שכזאת.
זה פשוט הולם את האווירה.
הבטתי למטה. הרחק למטה. קבוצת ילדים קטנים במעילי גשם צבעוניים פערו את פיותיהם כנגד השמים הזועפים והפקידו את לשונותיהם הקטנות והאדמדמות בחיק האוויר העכור.
זה לא כדאי. הגשם, עובר בנפילתו דרך שכבות של גפרית ועופרת המהולות באוויר, וצובר רעלים.
הסטתי את מבטי הצידה. על אדן החלון של דירה קטנה בבניין דירות מצהיב מקובעת אדנית פלסטיק לבנה קטנה, מלאה עד גדותיה אדמה וכמה פרחים צבעוניים.
מעניין, שלפרחים הגשם דווקא טוב. הוא ייספג באדמה, ושורשי הפרחים ישאבו אך ורק את החומרים הנחוצים להם. הגופרית והעופרת יוותרו באדמה.
אני מניח שגם פרחים צריכים שעיר לעזאזל.
נשכבתי על הבטון הלח, פניי לעבר האפור הקודר שמתיימר להיות השמיים, ופערתי את פי באנחה עמוקה.
נקודות קטנות של קיפאון מימי הופיעו על הלשון שלי. הרגשתי אותה מחווירה.
אולי טיפות הרעל יהרגו אותי, ולא אצטרך לקפוץ.
בליטה קטנה בבטון התחככה בעמוד השדרה שלי, וצמרמורת של כפור עברה בגוי.
למה עושים גגות מבטון?
זה כל כך מטופש.
למה אין גגות משוקולד?
כנראה כי הוא היה נמס.
ניתך, ליתר דיוק.
בני אדם תמיד מוצאים תירוץ לכל דבר.
תמיד מוצאים תירוץ להפוך הכל לאפור יותר.
נאנחתי בשנית, והזדקפתי לכדי ישיבה. השקפתי מטה.
הכל נראה כל כך קטן מכאן. האנשים, העצים, פנסי הרחוב.
מכוניות לא היו. אני לא בטוח למה. אופנוע עם אגזוז שבור עבר כמה דקות קודם לכן, ומאז הרחוב דומם.
מצחיק, הכל כל כך קטן. ובכל זאת, לא הרגשתי גדול יותר.
למה שאקפוץ, בכלל?
היו לי הרבה רגעים נהדרים בחיים שלי.
הנשיקה הראשונה שלי, עם שלי ריברס.
הו, כן. רון הייל הפשיל את מכנסיי עוד באותו היום.
נחמד.
היום הראשון שלי בעבודה?
הקאתי סביב כל המשרד שלי.
הסקס הראשון?
אח, אני אפילו לא רוצה לנסות להזכר בזה.
למה אין כפתור אתחול ענק כזה, כמו במשחקי הוידאו הנהדרים ההם?
כל שגיאה, כל מעידה, תמיד אפשר לאתחל. ובפעם הבאה שתתקל באותו מכשול תדע את התשובה הנכונה.
הבטתי למטה, שוב. המדרכה נראתה גלמודה, מצופה שכבה דקיקה של כפור, רק מחכה לטביעות רגליים שיבואו וישַברו אותו.
הנה, הנה כפתור האתחול שלך.
אז למה אני לא לוחץ כבר?
עברתי במחשבתי על האנשים שיתגעגעו אליי.
הוריי לא יזכו להתגעגע אליי. מנגד, אני צריך להתגעגע אליהם כל יום.
לסבתא מימי אני בלוא הכי צריך להזכיר כל בוקר מי אני.
אולי מוקה.
לא. מוקה היתה כבר דוחפת אותי אם היא היתה כאן.
אז מה אני עדיין עושה כאן?
חיי אומללים, רצף אפור של מכנסיים מופשלים, הקאות ו... טוב, בעיות נוספות.
איש לא יתגעגע אליי.
וכל הגגות בעיר הארורה הזאת עשויים בטון.
אם רק היה גג אחד, גג אחד בכל העולם כולו שעשוי שוקולד, לא אקפוץ.
אני מבטיח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
