אל תשקר.
תגיד שאתה כבר לא אוהב.
תגיד שזה לא אותו הדבר.
ואל תשכח לומר שזה אתה אשם,
לא אני.
זה הכי חשוב. הכנות, הישירות, ההגינות.
הרי בגלל זה נכנסים לקשר, נתת לי להאמין שאני הנבחרת,
זאת שאתה אוהב, זאת שתרגיש שלם כשתהיה איתה,
נתת לי להרגיש מלכה,
הרי בחרת בי ולא בהן.
וכמה פעמים שמעתי את המשפט " רק אותך אני רוצה",
כמה פעמים חזרת על מילים חסרות משמעות " אני אוהב אותך" ,
והאמנתי. למרות שלא היה שם שום דבר, מבעד לעיניים,
מסך שחור.
האמנתי שיש בך קצת יותר מאשר אידיוט, האמנתי שכשאתה נוסע לפגישות באמצע הלילה,
זה רק בשביל עסקים.
עשית עסקים בדרך שלך, וככה היה לך נוח,
אף פעם לא הרגשת אשם.
שחקן לתפארת, כל כך מוכשר,
תמיד רצית ללכת לאודישן,
ואני שמחתי. עודדתי.
הרי אף פעם לא באמת הבנתי,
שאני בכלל האודישן.
שכל החיים שלך הם הצגה שלמה,
ואתה לא רק שחקן, אלא גם הבמאי.
שכחתי מה זה לדבר, לשבת, לצחוק,
שכחתי מה זה להיות שמחה באמת, פשוט מאושרת,
שכחתי מה זה הנאה קטנה בחיים - חיבוק מאדם שאוהבים,
שכחתי שאין רק אותך, אלא גם אותי,
שכחתי שאהבה יכולה לבוא וללכת,
נאחזתי בך. צודק, אני מודה.
הייתי כמו כלבה פצועה, נושכת אותך ומבקשת ממך לאסוף אותי בכל לילה.
והסכמת.
ובימים ההם, שראית אותי שבורה,
כמעט לפני הסוף. לפני הפיצוץ הנורא.
לא יכולת לגשת, לתת עזרה?
לא יכולת לבוא, לשאול מה קרה?
לא הרגשת טיפה של כאב או כעס על עצמך? על השקרים,
על זה שעכשיו אני שבורה?
הדבר היחיד שראיתי בעיניים שלך זה את אותו המסך השחור המחורבן,
שאף פעם לא נפתח.
נ.ב: לא מבוסס על מקרה אמיתי/חוויה אישית או כל דבר אחר. בסך הכל השראה ודמיון.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
