"אז את תבואי היום, נכון? "
במבט לאחור- זו הייתה שאלה רטורית.
הרי כל יום באתי. ואם הייתי מתעכבת- הוא כבר היה אצלי.
אהבתי כשהוא היה מגיע. עם החיוך המתוק, המשקפיים והרטייה.
"יונתן, אתה יודע שאנחנו היחידים בגן שיש לנו משקפיים? "
אבל אני לא נחשבתי. כי לי לא הייתה הרטייה.
וכשהוא היה מגיע אלי- חוקי המשחק היו שלי. ואפילו הברביות לא היו מחוץ לתחום.
"יונתן, התפרקה לי הרגל של הברבי ואני לא מצליחה לחבר אותה!", התבכיינתי.
"זה כי את לא אוכלת את הקשה של הלחם", ענה לי בקול ידעני.
יונתן... הרטייה לא הפריעה לך לראות הכל. במיוחד אם זה היה משהו שנגע אליי.
יום אחד, כשכבר היית צריך לחזור הביתה, עצרתי אותך פתאום בדלת.
"יונתן," פתחתי. חוששת ומהורהרת."כשאנחנו נהיה גדולים לא נהיה כמו כולם, נכון? "
הוא תלה בי עין שואלת ורטייה תוהה.
"נו, כמו כולם", הסברתי. "שכשהם גדולים הבנים כבר לא חברים של הבנות. אבל אני ואתה תמיד נהיה חברים, נכון? ".
זכיתי להנהון נמרץ מצידו.
"מבטיח? " ביררתי.
"מבטיח. " חתם.
ויום אחד, כשחזרנו יחדיו כהרגלנו- מקיימים את ההבטחה אחד לשני- שמענו צחקוקים מאחורינו.
"יונתן ושירה לנצח, שתי נשיקות במצח!"
ואני רצתי ובכיתי, כשאתה בעקבותיי.
כשהגעתי הביתה התחבאתי במקלט, אבל אתה ישר ירדת בעקבותיי. כמו ספר פתוח קראת אותי. ..
"שירה", ניסית לשדל. "אל תבכי! ".
משכתי באפי, מתבוננת בעין שהכרתי כל כך טוב וברטייה - שאת גוון העור שלה הכרתי יותר טוב מאת כף רגלי השמאלית.
הרחתי את הריח המוכר כל כך.
"שירה, מה איכפת לך מה הם חושבים? ".
והאמנתי לך.
אבל אתה לא לעצמך.
וכשהרטייה הוסרה-
החומות נוצרו.
והתרחקת
ועזבת.
ועזבתי.
וחלפה שנה. ושנתיים. ושמונה ...
ואז החיוך חזר. וגם השלום.
ואחרי שחייכתי בהססנות חזרה- רצתי מייד אל המראה, חייכתי שוב את אותו חיוך כדי לוודא שהוא היה יפה.
והחומות הוסרו. והרטייה הוסרה.
הוסרה מעינייך, והודבקה על ליבי.
והדבק - מאחה את הפצעים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
