אחי אחי שלי
ערב יום הזיכרון יפתח עם השמע צפירת דומיה בת דקה שבה מתייחדת אומה כולה על אובדן יקיריה שנפלו במערכות ישראל.
בכל שנה אנו מגיעים לטקס המרכזי בהר הרצל שם נמצא קברו של אחי. ביום זה מגיעים המונים וברקע נשמעים צעדים ובכיות. כל אדם וכאבו כל משפחה עם אובדנה.
החיים של האחים השכולים נשברים ברגע אחד לשני חלקים. האחד - מותו של האח וההתמודדות עם חסרונו. השני - אובדן תשומת הלב והאהבה מההורים. ההורים שקועים באובדן וכאב וכך נותרים האחים השכולים מנסים להתמודד לבד עם גודל הכאב, וממשיכים לגדל את עצמם לבד. בלי יד מכוונת. לאחיותיי ולי היתה חסרה אהבת ההורים, מילה טובה וחיבוק. אני, נאווה ושרונה לא מאשימות את הורינו, אך החוסר קיים והוא בא לידי ביטוי בכל שלב שעברנו בחיינו.
חיי נשברו עם קבלת ההודעה. מרגע זה עצרתי את חלומותיי כדי לתמוך בהוריי. אני נושאת את הכאב והגעגוע, ובתוך כל אלה מקיימת אורח חיים רגיל של עבודה ומשפחה. 34 שנים חלפו והחלל הולך וגדל ולעולם לא ייעלם.
מספר פעמים אמרו לי "כל שנה יש יום הזיכרון, עדיין לא התרגלת?"
אכן כן, התרגלתי שהחיים מלווים בצער כאב ועצב, התרגלתי לדמיין את אחי איך הוא היה נראה היום, התרגלתי לשבתות וחגים בלעדיו, להיאנח כשאני נזכרת ומתגעגעת, יחד עם זאת התרגלתי להעמיד פנים שאני חזקה למען הוריי ומשפחתי, ולהמשיך ובשגרה היומיומית.
לפני כשבועיים בדרכי לעבודה התנגן ברדיו שירה של הזמרת יפה ירקוני "אחותי הקטנה". צמרמורת חלפה בגופי, הרגשתי מחנק, עצרתי את הרכב בצד הדרך והמשכתי להאזין לשיר. נזכרתי שהיית שר לשרונה את השיר "אחותי הקטנה", פינקת אותה, אהבת אותה, בחרת לה את שמה כשנולדה. שרונה אינה זוכרת דבר ממך, ילדה קטנה בת 5 שנים. ולכן לא הבינה איך פתאום נעלמת לה.
החיים ממשיכים. לא קיים יום שלא נזכרים בך - אם זה שיר שאהבת, מאכל, בגד, בצע.... כל דבר מזכיר אותך.
אין יום שאני לא מסתכלת על תמונתך. התמונה האחרונה שנשארה לנו. התגייסת ובשבוע השני יצאת לשבת. הכרחתי אותך ללבוש מדים ולהצטלם. האם הרגשתי משהו? או שאולי זה מלמעלה? יצאנו ואני צילמתי אותך 36 תמונות. ביום ראשון חזרת לבסיס וביום שני נהרגת. בסיום השבעה מסרתי את סרט הצילום לפיתוח. רק תמונה אחת יצאה. זאת התמונה ליד הרכב בפתח הבית.
תמונה אחרונה זיכרון אחרון.
יהי זכרך ברוך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
