אני לא אוהבת לעצור ברמזור.
שונאת שונאת שונאת כשזה קורה.
לא כי יש לי פוביה מצבע זה או אחר או שאינני צייתנית לחוקי המדינה חלילה.
זה בעיקר בגלל הקבצנים האלו. אותם פושטי יד שעומדים בצמתים ומבקשים נדבה.
מבקשים? ממש דוחקים בך שתתני, בכל דרך אפשרית. וכשאין לך לתת, נוזפים בך במבט העניים הזה שלהם. מבט שיש רק לאנשי הצמתים, כאילו שאלוהים תכנן אותם מראש למטרה זו בלבד.
אבל היום עצרתי ברמזור. הייתי חייבת.
שונאת שונאת שונאת צבע אדום.
"אוי לא" חשבתי, "הוא בא לכאן. אלוהים, שרק אספיק לסגור את כל החלונות".
אבל לא הספקתי, הוא כבר דחק פנימה את ידו ורק חייך אליי בפה חסר שיניים.
"אין לי כלום. אני נורא מצטערת" התגוננתי, לפני שישלוף מבט עיניים זועף. אבל היד נשארה וגם אותו החיוך נטול השיניים.
"טוב מה?" נזפתי בקול חסר סבלנות.
"ומה עם הקולה?" רמז כאילו, רק להזכיר.
"מה? אדוני אתה חוצפן" עניתי בזעם והבטתי על פחית הקולה המשתזפת לקולות גסיסת המזגן הרושף.
ואני לא יודעת למה תמיד זה קורה, שאחרי שאני מתעצבנת מאוד אני מהר מוצאת תירוץ להתנצל. אז מיד לאחר מכן הבטתי ישר בעיניו והסברתי "אני מצטערת, זו הקולה שלי. לאחר כך, כשאהיה צמאה".
"אבל אני צמא עכשיו" הוא אמר, "לא אחר כך".
"טוב תיקח" התפשרתי ונתתי הפחית בידו.
"העיקר שילך" חשבתי. והוא רק חייך ואמר (לא בשקט) "תודי לאלוהים על חסדים קטנים".
כאן חברים כבר לא יכלתי יותר. מילא שהבלגתי על הפגיעה במרחב האישי שלי, מילא החיוך המכוער נטול השיניים או הצפירות מאחור כשהרמזור התחלף. אבל להודות לאלוהים על משהו שאני קניתי, על בחירות שאני עשיתי. על זה לא אוכל להבליג.
אז עצרתי מיד אחרי הרמזור, נעלתי את הרכב והלכתי אליו.
"סליחה? מה הקשר לאלוהים" שאלתי. אבל הוא לא הסתכל בי, רק המשיך ולגם את הקולה שלי. "סליחה?" אמרתי שוב רק לבטחון (כי באמת עברו שם מכוניות לא מעטות והרעש היה רב מידי).
"אלוהים? הוא קשור להכל" ענה חסר השיניים. "בטח ובטח לקולה שלך".
"אבל אני קניתי את הקולה ובכל מקרה נתתי לך אותה מבחירה. ובכלל, זו רק קולה" אמרתי "אז אין כאן שום קשר לאלוהים".
"מותק שלי" אמר הקבצן וחייך,
"לך אין קולה, לי אין שיניים. רוצה להתחלף?".
איי. וי. אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
