נמאסתם, בני האדם. נמאסתם עלי. נמאסתם על בעלי החיים. נמאסתם על עצמכם ועל אלו שעדיין לא נולדו כדי שתמאסו עליהם והם ימאיסו את עצמם על כל היתר שבדרך להימאס ולמאוס במאיסה הגדולה המכונה אנושות.
אתם לא מבינים שכל היוהרה האינטלקטואלית הזו שרובכם אפילו לא מתהדרים בה היא פיקציה. בנינו לנו פה אג'נדה אנושית לתפארת לא קיימת, עם דתות, ומערכת משפט מפוברקת שבנויה על שחיתות וחבר עוזר לחבר, ומערכת אכיפה וצבא ומשטרה שמאוכלסים במיטב המוחות שנבחרו ממאגר נסתר של גנים מקולקלים. כל האנושות מקולקלת. אנחנו כל הזמן מחפשים אנשים "נורמלים", כשגם נורמליות זה סטנדרט מומצא מאיזה הגדרה מעורפלת של ספקטרום בלתי נראה. אנחנו נוצרנו כמוטציה שבמקרה הפכה את ההומוסאפיינס לגזע "שולט" וחבל כל-כך שכך. אנחנו אפילו על עצמנו לא שולטים, ואונסים, ורוצחים, ומשנים את החוקים האלו כדי להתאים לצרכים האגוצנטרים שלנו כדי לקיים את החברה החולה והרקובה הזו בה גם אנשים מהאסכולה הכביכול גבוהה פושעים ברמה נתעבת הרבה יותר מאלו שחיים ללא יכולת לקיים את עצמם. אין על מי לסמוך, אין אנשי רוח שנוכל לטמון את ראשינו בין זרועותיהם בלי לפחד שיתקעו בנו סכין בגב בגלל שזה מקדם את האינטרס האפל שהם מזליחים במחשבות קודרות נשכחות. גם האמנים האהובים עלינו, גיבורי ילדות במוזיקה, ספרות, שירה, קולנוע ותאטרון נופלים אחד אחד כמו מוכי קדחת האובססיה ההרסנית שמעטרת כה רע את ניחוח המין האנושי. אנחנו מועדים לכליון. יוצרים טכנולוגיות במטרה לחבר אחד את השני אבל אנחנו מרחיקים אחד את השני, שונאים את כולם, שונאים את עצמנו, איך נוכל לסמוך על מישהו כשאנחנו בעצמנו האויבים הגדולים ביותר שלא נצליח להכיל?
אני כותב עם המון כאב ומחפש דרך לשבור את הגירסה הארורה הזו של המימד הזה, ולברוח למימד מקביל אחר, בו חיי הם חיים ראויים ולא מסכת של צער והירמסות בידי בני אדם אנוכיים שגולשים על יוהרה והיבריס מפוברקים בגלל מצודדות חיצונית, שטחיות בלתי ראויה או עודף תגובות אוהדות ורושפות ליבידו שמחרחרות אגו לא פורפורציונאלי. הלוואי וניכחד. כולנו. בלי תיבת נוח לנוחות המשך הגזע. סוף מוחלט למין האנושי. ייקח כמה שנים לבעלי החיים להבין איזה נס קרה להם שאנחנו כבר לא כאן להרוג אותם. אני מייחל כל-כך שמחשבות הייאוש האלו יפסקו בגלל חוסר בתקפותם הקיומית. אני לא מוצא דרך או תקווה לשינוי, החברה שלנו רק תרקב יותר, אנרכיה מצפה לנו, ואז כבר לא יהיה עוד ערך מומצא לצורך בנחמדות או באהבה. גם ככה אנחנו מתפלשים בהרסנות עצמית. ואולי רק הקיום שלי ביניכם טובע בתקווה שקרית שהדיסטופיה הזו לא תגיע, אני לא מסוגל להמשיך לשקר לעצמי יותר כמו שאתם משקרים לי ולכל היתר. אני בורח לשינה שוב כדי להתקיים כמה שפחות בין ההרס והחורבות שקברתם את תודעתי בה בעשרות אלפי שנים אנושיות חסרי חשיבות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
