אבא של ארז ישב עירום על המיטה. נראה שגם בגיל שמונים ואחת, חשב ארז, הוא לא טורח בכלל להתבייש במשהו. המיטה במלון היתה גבוהה מדי, אבל הזקן התכופף בכל זאת, הכניס רגל אחת לתוך המכנס של בגד הים, השתהה רגע, ואז פער ואסף באצבעות שתי ידיו את המכנס השני ותחב לתוכו את הרגל החלשה, הימנית. כשהתרומם כדי לרכוס את השרוך, הבחין במבטו של ארז והצטחק. מה אתה מסתכל, מה? מעניין האבא שלך עם בגד ים?
הפעם הקודמת שארז ראה את אבא שלו לובש בגד ים היתה בדיוק לפני עשרים ושמונה שנים. הוא זכר את האירוע המדוייק. זה היה בשבת שלפני הבר-מצווה שלו, במלון בלו-ביי בנתניה. ארז והוריו התכוננו לרדת לבריכה, או ללכת לים, והוא חיכה בחדר, מקפץ מרגל לרגל, עד שהבחין בפלצות, מבעד לדלת האמבטיה הפתוחה של חדר המלון, באביו שפשט את תחתוניו הענקיים, הלבנים, ולבש במקומם באיטיות מקוממת בגד ים שחור ומבריק. אלף שנה עברו מאז, אבל נראה שהאירוע נותר מסיבה עלומה כלשהיא חקוק במוחו של ארז, כאילו המתין לעלות אל מעל לפני השטח כשתובן לבסוף החשיבות שטמונה בו. הדמיון המובהק בין שתי התנועות הזהות של לבישת-בגד-הים טלטל את ארז, כאילו כל מה שקרה בכל השנים באמצע הצטמצם בבת אחת ואיבד מממשותו, והנער בן השלוש עשרה בנתניה עם חתימת השפם הפלומתי, הפך במין דיזולב קולנועי מופרך לגבר העייף בן הארבעים ואחת שישב קצר רוח על מיטה בקומה האחרונה של בית מלון ברחוב סוקומוויט בבנגקוק והמתין לאביו הזקן שילבש את בגד הים כדי ששניהם יוכלו כבר לרדת לבריכה בקומה האחת עשרה של המלון.
בלילה, ארז התיישב על הכיסא ליד החלון והביט בעיר שהשתרעה שלושים ואחת קומות מתחתיו, בוהקת, מהבהבת בניאונים הזולים שלה. כמו זונה, הוא אמר בקול, ונרעד בבושה פתאומית. אבא שלו ישן על צידו, מחבק ביד דקה כרית לבנה ענקית, כשעוד כרית אחת לחוצה בין ירכיו, ועוד אחת מתחת לראשו. מאז ומעולם ישן עם שלוש כריות, עוד כשאשתו היתה בחיים והיתה מלגלגת עליו שהוא מפונק. אחת לא מספיקה לך, היתה עוקצת. מה את רוצה, ככה אני ישן טוב, היה אומר בחיוך תמים. כל החברים שלי נוחרים כמו מכונות, ורק אני עם שלוש כריות, אבל כמו תינוק.
ארז ישב בתחתונים על כסא המהגוני המפואר והביט במשך שעה ארוכה באביו ישן בשלווה בתנוחה העוברית המפורסמת שלו באופן שלא הלם את שמונים ואחת שנותיו.
****
מה מתחשק לך לעשות היום, אבא? שאל ארז, כשסיימו לאכול את ארוחת הבוקר. אביו הניח פיסה אחרונה של אבטיח צהוב על הצלחת. אני... חשבתי לנוח קצת בחדר, אמר. תסתובב אתה, תצא. אני אהיה בסדר.
ארז הביט בו בעין בוחנת. לא, אבא. לא באנו עד תאילנד כדי שתנוח בחדר. יש לי רעיון. בוא נלך לאקווריום של בנגקוק. קראתי שזה האקווריום הכי גדול בדרום-מזרח אסיה. זה בקומת המרתף של איזה קניון פה, אתה מאמין? קומת מרתף! של קניון! אצלנו כבר היו עושים שם עוד קומה של חנייה.
יש שם מיזוג אוויר? שאל הזקן. בטח, אבא, מה איתך, ענה ארז. מה מה איתי, ארז? במופע הזה של התנינים שלקחת אותנו נזלתי כמו בסחנה. אני לא יכול עם החום הזה. כמו הגיהנום פה, עם כל הריח של הביוב והטיגונים של השרימפס.
לא, אבא, אל תדאג. נלך שעה שעתיים, ונחזור. יש מזגן. ויש שם כרישים, אמיתיים, ששוחים חצי מטר מעל הראש שלך. ראיתי ברושור, זה מדהים, הדבר הזה. אתה שומע, אבא? אני אדאג לך. ארז הצטחק והוסיף, ואם תתנהג יפה, אני אקנה לך גלידה ווניל, כמו שאתה אוהב. טוב?
****
ברגע שארז יצא מהמלון אחרי הצהריים, ניגש אליו נהג טוקטוק שחיכה תמיד ליד פתח המלון ושלף מכיסו בתנועה מיומנת ספרון קטן עם תמונות של בחורות. יו וונט גירלז? בודי מסג'? וורי קלין, דה בסט פלייס אין טאון. איי וויל טייק יו פור פרי. אוקיי?
נו, נו, ת'נק יו... איי וונט, אה, ג'סט טו סי דה טאון. ארז חייך במבוכה. נהג הטוקטוק חייך בהבנה והצביע לעבר הטוקטוק הנוצץ, איי וויל טייק יו פור פרי. יו וויל סי. קאם.
ארז הרים את ידיו בהכנעה ורצה כבר להמשיך ללכת אבל נהג הטוקטוק לא וויתר והוביל אותו עד שהתיישב על מושב הפלסטיק הכחול. תוך חמש שניות הם כבר היו בנסיעה. ארז מישש את כיסו כדי לראות את הכסף שלקח איתו עוד שם. אף אחד לא כייס אותך בחצי דקה, הוא אמר לעצמו. אידיוט. הוא הרפה את שריריו והרגיש איך העיר הגדולה עוטפת אותו בצבעים, בריחות ובקולות שפלטה ללא הרף. לרגע קט עצם את עיניו וחש את ליבו מפרפר בתאווה ובתשוקה להתחבר אל העולם. אתה עוד לא מת, אתה עוד לא מת, אתה עוד לא מת, שפתיו לחשו.
****
המשך יבוא
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
