פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1566 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים Let her go גוף רביעי
מה בעצם יותר גרוע? להיות בדיכאון, או לדעת שאתה בדיכאון ובגלל זה להיות מדוכא? בראשי חולפות המילים של שייקספיר "להיות או לא להיות? זו השאלה".
אני הולך אם הכלבה שלי לטיול, זה הדבר היחיד שאי פעם מרגיע אותי. אני אוהב כלבים, כל מה שצריך זה ללטף אותם כמה פעמים וזה קונה לך אהבה לנצח. והפרווה שלהם רכה, וחמה. לו כל בני האדם היו כלבים. אנשים הם קשים יותר, סומכים פחות, חוששים יותר ואוהבים פחות, וזה בעצם כל מה שאני רוצה, שיאהבו אותי.
בראשי אני משחזר שוב את הכנס, איך שהייתי עצמי, משוחרר, נינוח, וכל ההעמדות פנים שהיו לי בבית ספר התנדפו. ואיך שמהרגע הראשון שראיתי אותה לא הרגשתי כלום, אבל איך שבמהלך שבוע אחד למדתי לאהוב אותה, וקיויתי והתפללתי שהיא תחזיר. כי אף פעם לא היה לי ככה. ואף פעם לא אהבו אותי באמת, כי אנשים לא מכירים אותי.
אולי זה מה שהכניס אותי לדיכאון? לחזור לבית ספר אחרי השבוע הזה, ולהיות דחוי שוב, ולעטות את החיוך היבש והמזויף, ולצחוק בקול מבדיחות שלא מצחיקות אותי. ולנסות, ממש חזק לנסות, שמישהוא בכיתה ישגר אלי חיוך או שמישהיא תצחק מבדיחה שלי. ולרדת לקרשים כשזה לא מצליח, ולדחוק את הדיכאון, ממש חזק לדחוק אותו לצד, כשמישהו מעיר הערה מעליבה, או כשמישהי שמה לב שהיא מסתובבת עם הבחור הלא נכון.
ושוב אני מהרהר בכנס, ובה, בעיקר אני משחזר אותה בעיני. את החיוך שלה. ונזכר בעצב שהכנס הבאה יתקיים רק בעוד שנה, ואיך שלמרות שאני יעשה את המיטב כדי להיות שם, היא לא תבוא. והיא תחסר, בזה אני בטוח.
ובראש שלי מתנגן המנגינה של "you let her go" ואני זוכר איך נפגשנו, ואיך התישבנו אחד ליד השנייה במקרה, ואיך אני הייתי עליז, ואיך היא צחקה וחייכה. ואיך משיחה קלילה ומנומסת זה התגלגל, והתגלגל, ואיך אני הייתי מופתע, כי הרי אצלי זה אף פעם לא מתגלגל, אצלי זה תמיד נעצר באמצע.
"only know you've been high when you're feeling low"
ואני נזכר איך שכנעתי אותה להבריז מהטקס האחרון, ואיך היא נענתה בקלות והופתעתי, ואיך טיפסנו ביחד על הגג והבטנו בכוכבים, והיא פרעה את השיער שלה והיתה כלכך יפה שזה כבר כאב לי, ואיך היא גילתה לי את השם שלה, למרות שזה היה כנס רשמי ואסור היה להשתמש בשמות פרטיים. ואיך חיבקתי אותה אז, והידיים שלנו השתלבו זה בזה.
"only know you love her when you let her go"
התחושה העצובה הזאת בבית ספר, ובבית. חפיסה של מארס ביד שלי, ואני יודע שזה היה בזבוז של כסף, ושגג שבוע אני מסיים אותה. ושכל פעם שאני אחשוב עליה, כל פעם שהחיוך יעבור מול העיניים שלי ואני אבין מה פיספסתי, וכל פעם שאני אזכר במראה שלה, ובמגע שלה, ושוקולד יתגנב לפה שלי.
והתחושה הריקה הזאת בבית ספר, כאילו אני חלול. ולבן עובר לי מול העיניים.
ופתאום אני נזכר בציניקן הקטן שבי, שלפני שבועיים בשיעור אנגלית הרים את היד ואמר למורה במצח נחושה שאין דבר כזה אהבה חזקה כל כך, וששייקספיר שיקר. שאף אחד לא אוהב חזק כמו רומיאו ויוליה. שאף אחד לא יתאבד בשביל מישהיא אחרת. ושזה זיבולי שכל קיטשיים.
"להיות או לא להיות?"
וכשראינו את הסרט בכיתה, רציתי להיות רומיאו, למרות שהדמות שלו היתה מטופשת, וקנאה עזה עטפה אותי, ופשוט רציתי לקום, לחבק ולעטוף את יוליה בידיו, למרות שהיא היתה צעירה, ושרומיאו פדופיל. ושיוליה מכוערת. ושהם לא אמיתיים.
ואיך שבשיעור לשון המורה הקריא לנו מתוך ספר, והסביר לנו בהערצה שהסופרת היתה קיבוצניקית שכותבת על הילדות שלה, ושלכל אורך הספר היא משתמשת רק בגוף שני כי היא התרגלה לחשוב ככה, בגלל שהם היו כל כך מגובשים.
ואחרי הספר הזה הרגשתי את זה שוב, כאילו אני עולה באש, רק שהיה לי קר והברכיים שלי רעדו. וכשהסתכלתי על נדב, הבנתי שאין דבר כזה בחיים שלי, חברים. ושגיבוש כזה הוא מצב אבסורדי. כי אני ונדב פשוט הדחויים של החברה שנהייו חברים כדי למנוע בדידות. אבל זה לא עוזר לי, לא עכשיו.
ואיך שאני לא יחשוב על שום דבר אחר. ואיך שהם מסתכלים עלי. ואני מרגיש כאילו יש קירות מסביבי, ואיך שהכל נהיה שחור-לבן. ושאני עייף פתאום, וכבד לי. והכל שחור-לבן.
והיום כשהסתכלתי במראה, פתאום שמתי לב לנקודת החן שעל הסנטר שלי, ועל הצלקת הקטנה שעל האף ועל הגבות השעירות מדי ועל השיער הלא מסורק. והרגשתי כמו עכבר שחתול טפס ואז ירק החוצה, ורציתי למות.
אני נזכר בשיחה מתוך "עימות המלכים" שהוא הספר השני בסדרת משחקי הכס. איך שהמלכה אומרת שיש לה אח טיפש כי הוא רוצה שיאהבו אותו, ושזו חולשה שלו. ושהוא טיפש. ושכל מה שהוא רוצה זה שיאהבו אותו. ושבגלל שהוא רוצה שיאהבו אותו הוא טיפש. ובאותו רגע אני הנחתי את הספר בצד והתקשיתי לנשום, והרגשתי שהכל נהיה מטושטש, ושהעולם נשרף מסביבי.
ואני מגלגל השם שלה על שפתי. שוב ושוב ושוב ושוב.
ואני מסתכל אל העתיד, ופתאום אני מבין שבסוף אני אהיה כמו הרווקים בסרטים שיש להם רק את הכלבים שלהם בתור חברה, או שאני אהיה כמו הנבלים הפתטיים, שהשתגעו ועכשיו מבלים את כל זמנם עם העכברושים בביוב. ושבסוף גומרים או בכלא או בבית הקברות.
וההורים שלי לא מבינים אותי, הם חושבים שהחיוכים הם אמיתיים, ושכשאני צוחק זה אותנטי. אבל בפנים הרגש שלי חלול.
אני נזכר בשיחה שהיתה לי על הגג איתה, כשסיפרתי לה קצת על עצמי והיא שתקה, וחיבקתי אותה חזק, ופתאום לאונרדו דה קאפריו לא נראה מצחיק בתור רומיאו. והמילים האחרונות שלה, כשנפרדנו בכנס היו:"אני שמיניסטית, אני לא אהיה פה שנה הבאה", ואיך שזה חרץ גבולות, כי אני הייתי בכיתה י', וכי היא מתגייסת שנה הבאה.
והמצב האבסורדי שעלה לי לראש אז, שמישהוא פונה אליה אחרי שהיא משתחררת, והיא אומרת לו שהיא תפוסה ושהחבר שלה מתגייס עוד מעט, כשהיא כבר עברה את הכל ומתחילה לעבוד. וישר הבנתי שבגלל מוסכמות חברתיות זה לא ילך, ושאם אני לא יראה אותה שנה הבאה אז הכנס יהיה ריק, כמו מה שאני מרגיש בבטן.
ואני מבין פתאום, כשהשיר מתנגן לי בראש, שעברתי את הנקודת האל-חזור. ואיך שאתמול הייתי נואש ודיברתי עם מישהוא מהכנס, ואמרתי שאולי נארגן פגישה כזאתי, כמו פגישת מחזור. רק כדי לראות אותה. והוא אמר לי שזה נשמע לו סבבה, אבל שצריך רעיון. ואיך שכל היצירתיות נשמטה ממני. ואיך שכל מצב שאנחנו ביחד נראה לי פתאום פתטי וחסר סיכויים. ואיך שאי אפשר כולם יצאו למסעדה, ואיך שאי אפשר שכולנו נצא לסרט... ושאולי אני לא באמת רוצה לצאת עם כולם, אלא אולי, רק איתה.
"אני שמיניסטית". ופתאום אני שונא י"בניקים, אלא שזה לא כעס, זה פשוט מרירות.
"להיות או לא להיות? זו השאלה"
הכלבה שלי נרכנת לרחרח עץ קרוב, ושאני רוכן ללטף אותה, היא מלקקת לי את היד.
"only know you've been high when you're feeling low…
'cause you loved her too much, and you dived too deep
only know you love her when you let her go"
"and you let her go"
"and you let her go"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-10 חודשים אתה כותב מעולה. עלי
קראתי סיפור אחד, והלכתי מיד לקרוא כל סיפור שכתבת.
כולם מעולים.
ורק שתדע... כל האנשים החכמים מרגישים ככה בגיל הזה שלך.
ולפעמים גם אחריו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-10 חודשים סופר-מדפדף (ל"ת)
-
-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת מאי
מעבר לסיפור המקסים, אני חושבת שהצלחת להעביר לקורא את הדיכאון שסובב את הדמות בצורה כל כך נכונה. הריקנות, הצחוק המזויף, "להיות או לא להיות?". נהניתי מאוד לקרוא. כישרון בהחלט יש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-6 חודשים זה נהדר כל כך no fear
-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים כל כך יפה... ג'ן (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים אתה יודע, זה בטח הגורל Nameless
אני בדיוק שמעתי את השיר הזה!
וואו, קטע ממש יפה ועמוק, הצלחת לשכנע אותי שהדמות אמיתית. אה, וטעות כתיב קטנטנה, כותבים 'מטושטש' ולא 'מתושתש'.
אבל חוץ מזה? יש לך כישרון, מאוד אהבתי. אני שמחה שעוד מישהו סוף סוף שם לב שיש הבדל גילאים ביניהם...XD
אתה כותב יפה, אני מקווה שתמשיך לכתוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-6 חודשים הייתי נותנת לך פטור מבחינת בגרות בספרות. פשוט מקסים! שונרא החתול (ל"ת)
-
