התחושה הראשונה שתרגישי תהיה חלחלה,
אחר כך תרגישי טיפה בחילה,
יהיו לך מספר עקצוצים של שנאה,
בסוף תגיע דמעה,
והשיא ייחתם בצרחה.
את לא יודעת כמה שעות תצטערי על מילה לא נכונה, או שתיכנעי או שתעמדי כמו ילדה גדולה. אבל בינינו רוב הסיכויים שתיפלי כמו ציפור קטנה.
"לאן הלכת?" אבל הוא לא עונה, הוא אף פעם לא עונה. שנינו יודעים מה התשובה, והמציאות ממשיכה כהרגלה.
הלילה שקט, אפילו עכשיו. אני שוכבת לבד וסופרת כבשים שהופכות לבחורות... כמה היום? לבסוף אני נרדמת כי הספירה הופכת למעיקה.
כשהדלת נטרקת אני מתעוררת, אני שומעת אותו נכנס לחדר בזהירות, עוצר נשימה בזמן שאני משחקת אותה ישנה.
הוא מחליף את החולצה התכולה ומנקה את עורפו ושפתיו במגבון לח, אני מריחה את הגוף שלו עד לכאן. את הריח שלה, ושלה, ושלה.... כמה היום הא?
לבסוף הוא מתחפר בין השמיכות בזהירות ומתעטף בריבוע קטן של שמיכה. הוא מרוחק ממני, נגעל, לא שלי, אף פעם לא שלי.
ואני...אני משתוקקת אליו ומוכנה לאהוב בכל כולי, יותר מכל אחת אחרת אבל מה לעשות שיש בהן משהו שבי אין.
הוא לא מציין שאנחנו נשואים, יותר מזה, בכל פעם שיוצא מוריד ומניח את טבעת הנישואים בארון הכדורים. ראיתי את זה פעם כשחיפשתי אקמול, נושכת שפתיים וטורקת את הארון.
הלילה שקט, והנשימות שלו מעבירות בי צמרמורת, נשימות חמות עם ריח מתוק. לעזאזל.
אפילו בשינה אנחנו לא קרובים, הגב שלו תמיד אל מול שלי, אף פעם לא ישנים פנים אל מול פנים. הוא מסתתר ממני. כרגיל.
יש בחדר ריח חזק של גרביים ותערובת של זיעה מתוקה, ואני לבושה בכותונת אדומה. ואפילו לא מקבלת נשיקה.
מחר זה יחזור להיות כמו תמיד. כוס נשברת וטריקה של הדלת. " איפה היית?" אשאל והוא ישתוק ויטבול עוגייה, אנחנו נשב בכיסאות רחוקים והנס שלי יתקרר מעצבים.
לבסוף אתחיל לצרוח והוא להתעלם, אצרח ואבכה בזמן שהוא יעבור לשבת ליד המחשב או אולי יצא מהבית לסיבוב טרף בוקר, ואני אשאר ואנקה את שברי הספל.
זה לא שאני לא רוצה לקום וללכת או למצוא מישהו אחר שייתן לי את כל מה שדרוש, אבל יש לי חולשה מיוחדת לבחור הזה. חיי עומדים בפרק כל יום מחדש, לקום או ללכת? אבל שום דבר לא קורה, אני נשארת ומתמודדת.
זה אותו סיפור כבר שנתיים, בלי צבע ובלי שינוי. הטעות להתחתן עם אליל בנות. אני מכורה אליו, לחוסר האהבה הכואבת שהוא מעניק לי, לריחוק שלו, לשנאה שלו אלי. למה? אין תשובה, רק עוד שתיקה מעיקה.
"אתה ער?" אני שואלת. הוא בן 25, מובטל, חיי על חשבוני, אוכל מצלחתי, ישן במיטתי, ואוהב רק לא אותי.
הייתי צריכה להקשיב לאימא, היא אמרה שבחורים כאלה זה טעות איומה ושאני עדיין צעירה, כולה עשרים וארבע, כבר נשואה, בלי אהבה.
השעון מתקתק והלב שלי דופק, אני משוגעת. משוגעת.
" אל תלבשי יותר את הכותונת הזאת" זה המענה היחיד, והצימאון אליו מתחלף לשנאה טהורה. הוא לא מסתובב, אפילו לא מביט.
"טוב לך שם? עם כל הזונות שלך?"
השקט בינינו נמשך כמעט חצי שעה. אני ערה והוא כבר נרדם. אני מתרוממת לי שיכורה וכואבת בגלל אהבה שבורה.
יורדת לי דמעות בלי שום סיבה. אני משתגעת, חיה מציאות של שקר, כל אחת נוגעת בו ואני לא יכולה לשאת את זה יותר.
אני אוכלת חרא בלי הפסקה, ומאמינה שנתבגר ואולי הכל יסתדר.
אבל זה לא קורה. שנתיים שלמות. כלום. שום דבר. אני יוצאת מהחדר, שוטפת את הפנים במטבח ובוהה בסכין קצבים מחודדת.
אם הוא לא שלי... הוא לא של אף אחת אחרת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
