לדוב'יק שני הורים, ואח ואחות,
הוא גר בבית עם שלושה חדרים לפחות,
הוא לא שמן ולא רזה,
אינו רשע ולא נבזה,
לא ענק הוא ולא גוץ,
פרצוף חביב ולא חמוץ.
הוא מגיע בכל בוקר לכיתה,
נושא ילקוט כחול, לבוש מכנס וחולצה,
כן, דוב'יק הוא ילד רגיל בתכלית,
חוץ מדבר אחד: דוב'יק לא יודע להחליט;
כשפונים אליו, הוא לא יודע מה לענות,
הוא מתחיל לגמגם, לפעמים אף לבכות.
בדרך כלל הוא רק יושב בכיסא,
יושב ולא זז, יושב ובוהה.
לפעמים כך סתם, באמצע השיעור,
בלי סיבה ברורה ובלי שקיבל שום אישור,
הוא כך, שם ידיים על אוזניו ופולט צעקה,
מפריע למורה ולתהליך הלמידה.
ומה שהכי מרגיז,
כן, זה הכי נורא!
שהמורה לא כועסת, ולא מענישה!
כל ילד אחר היתה מוציאה מהכיתה,
אך כשדוב'יק צועק, היא מתעלמת, וממשיכה.
אבל דוב'יק אתי מעולם לא התעמת,
ואני די מחבב אותו, למען האמת,
כי דוב'יק מצייר ממש נהדר,
רכבת, או נחש, או פיל או נהר.
כל תנועה של עפרונו בוראת עולם,
וכשדוב'יק מצייר, מתגודדים סביבו כולם.
אבל עכשיו, כבר אסור להסתכל על הציורים,
כי יש על דוב'יק חרם, ואתו לא מדברים.
כי כשעומר רצה להשאיל ממנו עט, דוב'יק ממנו ממש התעלם!
סגר את פיו, ולא ענה, עשה עצמו כאילם.
אבל דוב'יק עדיין יושב ומצייר,
מבטו מדי פעם סביב מסייר,
והאמת שנראה כי לא אכפת לו, כמעט,
ואפילו נדמה כי הוקל לו מעט.
מוקדש לעמותת אלו"ט.
http://alut.org.il/" rel="nofollow">
http://alut.org.il/" rel="nofollow">
http://alut.org.il/" rel="nofollow">
http://alut.org.il/
