הנער המשיך בצעידתו לאורך גבעות השלג, הליכתו לא מהירה אבל אחידה וללא עצירות. רגליו שקעו זו אחר זו בתוך עומק השלג והצעידה הייתה קשה ומתישה. הוא הזיע וזיעתו קפאה והתקשתה על גופו, כך שחזהו וגבו נמלאו בפיסות קרח. האופק נותר לא ברור אך צבעו הלך והשתנה, נעשה כהה יותר, והערב הלך וירד על הארץ. הנער החל מחפש מקום לינה. ניסיונו הביא אותו לחפש מצוקים או הרים והוא אכן זיהה גבעה תלולה איפשהו במרחק. הוא צעד לעברה, בעוד הטמפרטורה צונחת ועוצמת הרוח מתגברת. רסיסי השלג הניתכים בו מהרוח נהיו לגבישי קרח מצליפים ומכאיבים והוא נאנח, מסיט את כובד משקלו קדימה וצועד כנגד כיוון הרוח ובאיטיות. הוא מיקד את מבטו בקרקע, בשלג הלבן והעמוק, צופה כיצד מגפיו טובעים בתוכו ואז נחלצים שוב החוצה. היה נדמה לו שוב שיש איזושהי תנועה מהירה מאחוריו אבל לא היה לו רצון או יכולת להסתובב ולהביט בה. הוא חשב שמה שיקרה יקרה ופשוט המשיך לנוע, בקושי רב. לבסוף הגיע למרגלות הגבעה התלולה שהתגלתה כסלע ענקי, ניצב מתוך השלג כמו סנפיר של דג עצום וקדמוני. הוא העביר ידיו על גבי הסלע וגילה שהוא חלק מאוד, ללא כל סדקים או גומחות שניתן להיאחז בהם ולטפס למעלה. הסלע נראה היה כיחידה אחת, אבן אחת גדולה וחלקלקה, נטול צמחייה או חיים. אפילו השלג שצנח עליו החליק כלפי מטה. הוא תהה כיצד יטפס מעלה. הוא ניסה להביט אל עבר ראש הגבעה ותר אחר נקיקים בסלע או מערות שיוכל להסתתר בהן מחמת הסופה הקשה, אבל לא הצליח לזהות דבר שכן הסופה הלכה והתגברה והכול היה מסוך בלובן מרשרש. הוא התרחק קצת מהסלע והסתכל סביב, מחפש גבעות נוספות באזור, אך לא הצליח לראות דבר. הוא חשב שאם לא ימצא מחסה בקרוב מאוד הוא עלול למצוא עצמו בגורל משותף עם האישה המתה שראה קודם לכן. הוא קרב שוב אל הסלע, נאנח, ואז חכך את כפות ידיו זו בזו ולפת בעוצמה בליטה מעוגלת בסלע. הוא ניסה להרים את עצמו ואף הצליח להציב את רגליו על הסלע אבל החליק ממנו מיד אל תוך השלג. הוא ניסה שוב ושוב מצא עצמו, על גבו, בשלג. לבסוף נצמד אל הסלע, מחכך את כל גופו על פני האבן הקרה והחלקה, והחל מנסה לנוע כלפי מעלה כלטאה. הסלע היה תלול אך המדרון שלו הלך והתקמר ככל שהעפיל מעלה, והוא גילה כי יש ביכולתו לנוע, על הגחון. פיסות הקרח שעל גופו ההולך ומתחמם מחמת המאמץ הלכו ונמסו, והקרח הרך סייע לו במלאכת הטיפוס כיוון שגופו לא התחספס על פני האבן. לקראת פסגת הגבעה השתנה התוואי והסלע האחיד והחלקלק התחלף בגל של אבנים, כתוצאה מחבטה עזה שהונחתה על ראש הגבעה לפני זמן רב עד מאוד, אולי בשל זעם האלים או כתוצאה מכוכב נופל. כעת היו נקיקים רבים וגומחות שניתן היה להיאחז בהם, והטיפוס נעשה קל יותר. הוא הבחין במערה קטנה מעליו והשתחל לתוכה. הוא גילה שהיא רחבה וגבוהה דיה על מנת שיהיה מסוגל לעמוד בה זקוף. היא הייתה אפלה מאוד. הוא החליט לחקור אותה מעט וצעד פנימה, מגלה כי התקרה הולכת ומנמיכה. הוא ירד על ברכיו ונע על ארבע גפיים פנימה, אך המערה הלכה ונעשתה נמוכה וצרה יותר ויותר, והוא שינה את דעתו והחליט לחזור, שכן המערה תהווה רק חניית ביניים ללילה ולמחרת הוא מתעתד להמשיך במסעו. הוא החליט לחזור אחורנית אל פנים המערה, היכן שהייתה רחבה וגבוהה, והתיישב על הקרקע הסלעית. שריקתה של הרוח הייתה שונה כעת – עמומה יותר, והוא הביט במסך הלבן שנפרש לפניו מבעד פתח המערה הרחב. לפתע נהיה רעב מאוד. הוא הצטער על כך שלא לקח אתו את פגר החתול, או לפחות חלקים ממנו. הוא נשכב על גבו כנגד האבן הסלעית והקרה, ומיד נרדם. שנתו הייתה פראית, נטולת חלומות, מלבד חלום אחד – הוא חלם על ארוחה דשנה ומשביעה, כזו שהיה נוהג לאכול יחד אתה... בחלום, באופן זהה למה שאכן היה בעבר, הוא ישב על כיסא עץ אלון מעוטר בקישוטי זהב, לצד שולחן עץ מהגוני עצום, ומשרתת חייכנית הניחה לפניו צלחות חרסינה מלאות כל טוב. והיא, הנערה יפת החן עם הגומות ושיער האגוז, ישבה לצדו, צופה בו אוכל לשובעה, מעבירה אצבעותיה בשערו הארוך והמלא בעוד הוא טורף את האומצה העסיסית.
"תאכל, תאכל לשובעה, מתוק שלי."
הוא הביט בה וחייך בביישנות, פיו מלא בשר.
"תאכל ותתחזק."
הוא מצא את עצמו מחייך מתוך שינה. הוא הקיץ לרגע, פתח המערה שחור ורק הלבנה הגדולה מאירה ממעל, רסיסי שלג מעופפים ברוח השורקת. הוא עצם שוב את עיניו, שריקת הרוח מרדימה אותו.
"עכשיו תישן." קולה המתוק באוזניו, ידיה מלטפות את גופו בעוד הוא קורס אל מיטת האפריון שהוכנה עבורו.
"תישן, אהובי."
הוא נרדם ולא חלם יותר. כשהתעורר כבר הייתה מפלצת השלג מעליו.
"תאכל, תאכל לשובעה, מתוק שלי."
הוא הביט בה וחייך בביישנות, פיו מלא בשר.
"תאכל ותתחזק."
הוא מצא את עצמו מחייך מתוך שינה. הוא הקיץ לרגע, פתח המערה שחור ורק הלבנה הגדולה מאירה ממעל, רסיסי שלג מעופפים ברוח השורקת. הוא עצם שוב את עיניו, שריקת הרוח מרדימה אותו.
"עכשיו תישן." קולה המתוק באוזניו, ידיה מלטפות את גופו בעוד הוא קורס אל מיטת האפריון שהוכנה עבורו.
"תישן, אהובי."
הוא נרדם ולא חלם יותר. כשהתעורר כבר הייתה מפלצת השלג מעליו.