קולות אזעקה נשמעות ואני תוהה אם החייל הצעיר הוא זה שגרם לזה, בשביל ליצור לנו הסחת דעת. לכל צרה שלא תהיה, אני מרים את התיק אל כתפי, ונזכר בפחית הקטנה.
׳מזכרת׳ אני חושב ומגחך לעצמי. אני דוחס את הפחית לתוך התיק, ומתכונן לצאת. אני לא יודע איך, אבל יש לי תחושת בטן חזקה שכולנו נצא מכאן בקרוב. לא רק אני ומג, אלא כולם. אני חושב שוב על הילדה הקטנה על הדרגש. היא צעירה אפילו יותר מאיתנו. קולות האזעקה מתגברים ובכל זאת אני מצליח לשמוע קול טפיפת צעדים על הרצפה. ואז מגיע לאוזני צליל שאין לטעות בו. יריות אקדח. אחד מהכדורים כנראה לא כוון כהלכה, ולכן פגע בדלת הברזל. אני נסוג איסטנקטיבית, ותוהה אם מישהו ינסה לפגוע בי דרך החלון. אני מתמלא פתאום דחף לקפוץ שוב ולבדוק מה קורה שם, אבל התקרית עם הפחית לימדה אותי. האזעקה נחלשת בצורה מוזרה, כאילו מישהו ירה ברמקולים, ועכשיו, הצליל דועך באיטיות. דלת הברזל נפתחת באחת. אדם צעיר לבוש ג׳ינס וטי-שירט, שנראו קצת לא קשורים, נגלה מאחורי הדלת. ״אני סמל ג'ונס, ואנחנו מחלצים אותכם מכאן עכשיו.״ קולו היה כה מלא ביטחון והחלטי, כך שלא היססתי אפילו לשנייה. יצאתי עם התיק והתכוננתי לחמוק מכדורים מעופפים באוויר. אך כלום. נראה שפיספסתי את כל הכיף. אני מתבונן באנשים אחרים מחלצים נערים ונערות מתוך התאים, ופתאום עיני תרות לחפש את הילדה. בתחושת הקלה אני מזהה אותה, נעזרת באדם נוסף כדי להעמד. ליבי חוזר לקצב הרגיל שלו. אבל איפה מג? אני מסתובב ורואה את מג יוצאת משם, והודפת אדם שהציע לה עזרה. ״ניצלנו. כל כך מהר. אפילו לא הספקנו לנסות את האוכל החדש.״ אומרת מג באכזבה ומנערת את הפחית. אני מחייך. מטופשת ככל שתיהיה, מג תמיד מצליחה לשפר את הרגשתי. ״אתה בוטח בהם?״ היא לוחשת פתאום באוזני. אני מביט באנשים, מובילים נערים ונערות החוצה. אני מביט שוב בסמל ג׳ונס, ועדיין מתקשה להאמין שאדם בדרגה זו יהיה לבוש כך. ״כן. אני חושב שאנחנו צריכים ללכת איתם.״ אני מחליט. היא מהנהנת, מסכימה אוטומטית עם דעתי ופונה החוצה. אני מסתכל בפעם האחרונה על הילדה, ויוצא גם אני.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
