נכון שהפרק הקודם היה קצר?
אז הפרק הזה ממשיך עם מג.
---------
״כדאי מאוד שתשלטי על הפה שלך גברת צעירה.״ קול אישה אומר מאחורי.
אני תוהה מתי כבר הקולות יפסיקו לצוץ משום מקום. באמת שאין לי כוח לזה. אני מרגישה כאילו אין לי כוח לכלום. שאלות רבות כל כך מתרוצצות במוחי, עד שאני מרגישה שעוד שנייה הראש שלי יתפוצץ. אנחנו ממשיכים ללכת אבל החיילים עדיין מסביבנו כך שאני לא רואה כמעט כלום, כולל האישה שהקול לה שייך הקול. נורות פלואורצנט מאירות את פני החיילים. ולפתע הם מתפזרים, ונשארו רק 2, שניהם מאחור. הם כנראה לא דואגים שנברח קדימה, כי לשם הם רוצים שנלך. קול צעדינו מהדהד על הרצפה החלקה. אנחנו צועדים במסדרון ארוך וצר, שבסופו דלת ברזל כבדה.
הם מובילים אותנו לבית כלא? הדלת נפתחת מעצמה וחושפת חדר גדול. ׳חדר׳ זו לא המילה המתאימה. אולי ׳אולם׳. לאורך שני הקירות, השמאלי והימני, קבועים תאים, שבין אחד לאחד מפרידים קירות בטון עבים. כל תא נחסם על ידי סורגים, דקים אבל צמודים, שמשם מציצים זוגות עיניים סקרניות. עד כמה שאני יכולה לומר, הילדים שבתאים פחות או יותר בגילנו, בני 13-14. כולם כחושים ועם הבעה עגומה על פניהם. אני תוהה כמה זמן הם כבר שם. ויל נאלם דום לידי. הוא מביט הצידה וממצמץ במהירות כאילו לא מאמין למראה עיניו. אני מסתכלת לכיוון בו ויל נעץ מבט, ונעצרת בעצמי. בתא מרוחק, על דרגש, שוכבת ילדה קטנה, מצונפת, ועיניה סגורות מעט, כנראה כי קשה לה לפקוח אותן. סביב עינה השמאלית יש חבורה גדולה ובולטת. והשתתפתי במספיק קטטות בבית הספר כדי לדעת שאת זו היא קיבלה לא מזמן. ״תמשיכו לזוז!״ החייל נובח עלינו. אנחנו ממשיכים ללכת, אבל עדיין מביטים בילדה. היא מרימה את ראשה באיטיות, כאילו כל תנועה מכאיבה לה, מה שכנראה היה באמת נכון. אני מאלצת את עצמי להסיט מבט מהמחזה שלפני, ומביטה קדימה. שם שני דלתות ברזל עבות מקובעות בקיר. לפתע עולה בי מחשבה שמקפיאה את דמי.
הם הולכים להפריד ביני לבין ויל.
לא.
״לא!״ אני צועקת ומנסה להשתחרר מהידיים החזקות שפתאום לופתות אותי. ״הוזהרנו שהיא תנסה את זה.״ אומר אחד מהם, והשני מהנהן.
אני לא מבינה למה הם מתכוונים עד ששוקר חשמלי נלחץ אל בטני.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
