פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2210 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים לעוף (החלטתי לעשות מזה סיפור בהמשכים) Nameless
אז נכון הקטע הקודם?
הוא היה סוג של פרולוג.
ועכשיו נחזור בזמן ללפני....2 חודשים?
אוקי דוקי!
------------------
צרחות.
אני מתעוררת בבת אחת.
הסיוט חוזר על עצמו.
בפעם השביעית.
אני קמה באי רצון מהמיטה, מזכה את השעון במבט אחד ונאנחת.
05:37.
לעזאזל.
אני שונאת לקום מוקדם מדי.
אני מפילה את עצמי לתוך המיטה בתקווה שאני אזכה לנמנום קצר חסר חלומות לפני שאצטרך לקום שוב.
כשאני מתעוררת שוב, זה מצליל שבירה. הפלתי את המנורה שלי תוך כדי שינה.
אני גוררת את עצמי מחוץ למיטה באיטיות, מצטערת שלא נשארתי ערה ואז לא הייתי צריכה לסבול בפעם השנייה.
אני הולכת אל הארון ומתלבשת, כשאני פונה לחדר השירותים, אני רואה את השעה, 07:48.
לעזאזל.
אם יש משהו שאני שונאת יותר מלהתעורר מוקדם מדי, זה להתעורר מאוחר מדי.
עזבו את זה, אני שונאת להתעורר.
אני מצחצחת שיניים ושוטפת פנים במהירות. אין לי זמן לארוחת בוקר, אז אני חוטפת תפוח,
מרימה את התיק ויוצאת אל הרחוב, מקווה שהפעם אני לא אאחר.
אני בודקת באובססיות את שעון היד שלי כל דקה, כמו משכנעת את עצמי שעוד יש לי זמן.
כמובן שכל זה מיותר, כי עד שאני מגיעה לבית הספר כבר שמונה וחמישה.
אני נכנסת אל הכיתה באיטיות, מקווה שלא יבחינו בי.
״מג, אני שמחה שהצלחת להגיע, כבר חשבנו שלא תבואי״ קוראת המורה מקדמת הכיתה.
אני מקללת אותה בליבי וצועדת אל מקומי בלי לומר מילה.
״כמובן שהייתי יכולה להבין אם לא היית באה, הרי זה יום מלחיץ בשבילך.״״ היא אומרת באדיבות מזויפת.
מה הבעיה של האישה הזאת? היא לא יכולה פשוט להשאיר אותי בריתוק או להזמין את ההורים שלי? ולמה זה אמור להיות יום מלחיץ בשבילי? כמו תמיד אני מרגישה שהחמצתי משהו.
״אחרי ההיאספות, נחזור לכיתה ואני אחלק את התעודות, ואני מבקשת, למידה כרגיל בהמשך היום״ היא מעבירה את מבטה על פנינו, כאילו בודקת מי יעז לחלוק עליה.
כולם שותקים ואני מרגישה את הדופק שלי עולה. תעודות? לעזאזל. זה היום האחרון של השנה, איך יכולתי לשכוח דבר כזה?
״כל התלמידים מתבקשים להגיע אל האולם הראשי״ קול מתכתי עולה מן הרמקולים המעטים המפוזרים בכיתה ובהמשך המסדרון.
אנחנו קמים ומתחילים לצאת מהכיתה במין שקט לחוץ. ויל נעמד לידי ומתווה בשפתיו, ׳הסיוטים שוב?׳ אני מהנהנת ופתאום מבטו בלבד עוזר לי להרגיש טוב יותר. אני מחייכת אליו.
אני מניחה שיכול היה להיות גרוע יותר. יכולתי לזכור את הסיוטים, ואז זה היה באמת בלתי נסבל. אני אף פעם לא זוכרת חלומות, או סיוטים לצורך העניין. אבל בשבוע האחרון אני מתעוררת באמצע הלילה, שטופת זיעה ומתנשפת, כאילו רצתי מרחקים ארוכים, המצעים משוכים לגמרי מתחתי, וקול צרחות מהדהד באוזני. זאת הסיבה האמיתית שבגללה איחרתי, ורק ויל יודע עליה.
אנחנו מגיעים לאולם הראשי, ואני מתיישבת במקום המיועד לי, ו-ויל לידי. המנהלת מתחילה לדבר, גלויה לעיני כל על הבמה. היא מדברת על סיום שנת הלימודים, ועל כך שלכל סוף יש התחלה. היא ממשיכה לדבר, אבל אני כבר לא מקשיבה, אני שקועה במחשבות. פעם קראתי שחלום ממוצע נמשך כמה שניות. אז בסך הכל שכחתי שניות ספורות. אבל זה עדיין לא מסביר את הצרחות. אם הייתי זוכרת את החלום, הייתי מבינה איך זה מתקשר אבל- מחשבותיי נקטעות באחת כשהמנהלת קוראת בשם מוכר לי.
״וילאם בופורד״ זה מוזר לשמוע את השם המלא של ויל. פתאום אני קולטת שעד עכשיו לא ידעתי מה שם המשפחה של ויל.
ויל נעמד ומתחיל ללכת אל קדמת הבמה. על הבמה מאחורי המנהלת עומדים כמה תלמידים עם תעודות ביד. ״תעודת הוקרה זו ניתנת על הממוצע הגבוה ביותר בכל השכבה שלך במתמטיקה״
הוא מחייך אבל לא נראה מופתע. גם אני לא מופתעת, ולמעשה אף אחד לא מופתע. ויל תמיד הצטיין במתמטיקה. הוא נעמד בשורה עם שאר התלמידים האחרים. המנהלת לא הקריאה עוד שמות. אני מניחה שויל היה האחרון. ״אתם משוחררים״ המנהלת אומרת לבסוף. היא לא התכוונה לכל התלמידים, אלא רק לאלו שעמדו על הבמה. הם חוזרים למקומם, וכולנו נעמדים לשירת ההמנון. אם היו שואלים אותי, הייתי מוצאת לפחות 10 סיבות למה זה מפגר שיהיה לבית ספר המנון, אבל כמובן שאף אחד לא שאל מה דעתי. בכיתה המורה נותנת משימות ומתחילה לעבור עם תלמידים על התעודות שלהם.
הלב שלי שוב מאיץ. יש לי הרגשה לא טובה. התעודה שלי בטח תהיה גרועה. אני רק צריכה להכין את עצמי לזה. אז הדקות עוברות ואני עובדת. לחוצה יותר ויותר עם כל תקתוק של השעון. כהיא מקריאה את שמי, אני נושמת נשימה עמוקה ומתיישבת לידה. הנה זה בא. ״ובכן, מג, אני חייבת לומר שהופתעתי...״ היא מפסיקה ואני תוהה למה. ״לטובה.״ היא אומרת את זה בהיסוס גדול, כאילו היא בעצמה לא מאמינה. אני מרגישה חיוך מתפשט על פני. ״אני ראיתי שינוי גדול בך במשך השנה.״ היא ממשיכה, ״למרות האיחורים בשבוע האחרון, את קיבלת ציונים גבוהים, וההתנהגות שלך השתפרה״ היא נועצת בי מבט מלא משמעות, שאני מבינה, אבל כבר לא אכפת לי. ציונים גבוהים? צ׳ק. התנהגות טובה? צ׳ק. שינוי גדול? צ׳ק. אין לי מה לדאוג. ״אני אראה אותך כאן בשנה הבאה.״ היא מסיימת ומניחה בידי את התעודה. אני מתיישבת והיום עובר במהירות. אסור לנו לפתוח את התעודות עד סוף היום, אז אני מחפשת עיסוקים אחרים שיסיחו את דעתי. אני מדברת עם ויל ומדי פעם בהיסח הדעת מעבירה את אצבעותי על פניה החלקות של כריכת התעודה. לא נראה שהוא מודאג מזה. אני כבר לא יכולה לחכות לצלצול הסופי ואז אני אוכל לפתוח ולקרוא. כשמצלצלים, תיקים מורמים וכולנו שועטים החוצה. ״אל החופש!״ קורא ויל ואני צוחקת. אנחנו יוצאים אל אוויר הקיץ החם ואני פונה אל הכיוון של הבתים שלנו, אבל ויל מושך אותי לכיוון השני. ״מה דעתך שנקנה לנו גלידה, הא? אני חושב שמגיע לנו.״ הוא מחייך, ואנחנו הולכים אל חנות הגלידה. אולי כדאי שאבהיר את עצמי: זאת ה-חנות לגלידה. גלידה איטלקית משובחת, מילקשייקים במגוון טעמים, פרוזן יוגורט וכל מיני דברים שאפשר לעשות עם גלידה. זאת חנות החלומות לכל מי שלא אלרגי לחלב. אני רציתי ללכת לשם כמה פעמים, אבל המחירים גבוהים, ו-ויל לא יכול להרשות לעצמו. הצעתי לו שאני אשלם עליו, אבל ויל לא מוכן ש׳ירחמו עליו׳. ״אני מבינה שאתה סוף סוף מרשה לי לשלם עליך״ אני אומרת בחיוך רחב. ״אל תתרגלי לזה!״ הוא כאילו גוער בי. אני צוחקת. ״אתה אידיוט,״ אני אומרת כשאנחנו בפתח החנות. ״אבל אחד מצחיק.״ הוא מבהיר.
״מה תרצו?״ שואלת מוכרת צעירה. ״טוב, מילקשייק וניל, פרוזן יוגורט תות, עם אקסטרה תוספות, ולגברת.....״ הוא מביט בי. ״אין סיכוי! זה שאני משלמת, לא אומר שאתה יכול להזמין את כל החנות!״ אני פונה אל המוכרת, ״2 מילקשייקי וניל ובלי הפרוזן יוגורט.״ אני מעיפה בויל מבט. ״אבל אף פעם לא טעמתי פרוזן יוגורט! תרחמי עלי פה!״ אני מגלגלת עיניים, ״אז אתה רוצה שנחליף את המילקשייק?״ הוא נראה נעלב. ״אבל לא טעמתי גם מילקשייק״ הוא מתלונן. תני לו לטעום קצת״ אני פוקדת על המוכרת בביטחון. היא מצייתת ומגישה לויל כפית פלסטיק. הוא פוער עיניים בהתלהבות מדומה. ״זה פשוט....חמוץ!״ הוא מזדעק. אני מצחקקת. ״הנה״ המוכרת מביאה לנו את המילקשייקים, ״זה 24.99 דולר״ אני מתנשפת בהפתעה מוגזמת. ״זה מחיר ממש שערורייתי! אני נשבעת לך וילאם, יכולתי לקנות דירה במחיר של שלוש גלידות!״ לידי, ויל ממשיך בהצגה ״הו יקירתי! אבל את לא יודעת את מחירה של גלידה אחת! קל וחומר 3 גלידות! זה הגיון פשוט״ הוא אומר במבטא בריטי מזויף. אני שומעת קול צחוק, ומגלה שזאת היתה המוכרת, ״אתם מצחיקים, אבל ברצינות אתם חייבים לשלם״ פניה מרצינות בבת אחת. ״פשוט תרשמי את זה על חשבון גלטון״ אני אומרת ומתיישבת ליד שולחן עם מפה מקושטת. ״שחצנית!״ מפטיר ויל ומתיישב לידי. ״אתה אומר את זה כאילו זאת אשמתי שיש לי אבא עשיר״ אני מנופפת בדרמטיות בשערי.
״אתם וילאם בופורד ומייגן גלטון?״ קול שואל פתאום לידי.
--------
סוף הפרק הראשון.
--------
כמה הערות משלי: יש לי הרגשה שחפרתי יותר מדי בגלל שהרחבתי בפרטים אז.... זה בטח יצא ממש ארוך....
טעות שלי *מושכת בכתפיים* אני מקווה שאהבתם ובקרוב אני אכתוב את הפרק השני.
נ.ב.
אין לכם מושג כמה זמן לקח לי לכתוב את זה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים אה! הצלחתי! אור
זה ממש ממש יפה!
ודווקא הפרטים (הם ממש לא מוגזמים) רק מוסיפים!!
הכתיבה ממש ממש טובה!
את בטוחה שאת בת 11?!!?!?!?!?!
תמשיכי!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים כן! לעזאזל למה כולם מפקפקים בזה או מופתעים כל כך שאני בת 11?!?! Nameless
טכנית אני אהיה בת 12 ביוני אז אני סופרת את השניות עד שאנשים ישאלו אותי אם אני באמת בת 12.... >.<
*פרצוף כועס*
וכבר אמרתי לך בפרטי שזה לא הפרק הראשון.
הפרק הראשון זה פשוט ׳לעוף׳ בלי שום תוספות.
שמחה שאהבת ;)
ממשיכה בהקדם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים תקראי בבקשה I.V olokita
אין לי מושג כמה זמן לקח לך לכתוב את הפרק הזה אבל הוא טוב. איכות, זרימה. הכל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים תודה! (אני מוצפת במחמאות! לעזאזל שכחתי שאי לא יודעת לשחות...) Nameless
תודה ולא באמת שאלתי אותכם כמה זמן לקח לי לקרוא זאת היתה בגיחה
שמחה שאהבת!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים :) Stingray
זה טוב, והפירוט לא נורא.
כמה זמן?
הממ..
שלושה ימים, שלוש שעות, שלוש דקות
ועשרים ושמונה שניות. :P
מחכה לפרק הבא!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים תודה! Nameless
אני רוצה להודות לאבא שלי, לאמא שלי, אני רוצה לשכוח מאח שלי, כי הוא לא תמך בי אפילו פעם אחת ו...
רגע, זה לא. טקס הענקת פרסים?
*מביך*
בכל מקרה, תודה אני שמחה שאהבת ואני אכתוב את הפרק השני בקרוב מבטיחה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
