אני רוצה להגיע לשלווה , זהו כל רצוני .
בשביל כך אני צריך תמונה בתוך ראשי , תמונה יפה שאני אשמור במקום בטוח לעת הצורך. תמונה שמלאה ברגעים שמחים , רגעים שנצורים בזכרוני בהם הייתי בשיא חיי . וזאת כדי שבכל פעם שאני ארגיש עצוב , חרד, לחוץ או עצבני אני פשוט אכנס לתוכם ואשכח מהצרות שלי.
עליתי לבדי על אותה גבעה שוממת שליוותה בימים מלאים תובנות .
אני מסתכל לעבר הנוף הכל כך מרגיע הזה ושטף עצום של געגוע עוטף אותי בכל נשימה , בכל מבט , בכל מחשבה.
לא ראיתי את סיגלי כבר שלושה חודשים .
לפתע אני מרגיש את אותה אשמה שליוותה אותי לאורך כל חיי , ולא אני לא מוכן לתת לעצמי לחוש ככה שוב.
אני חייב לחזור הביתה.
נשארתי עוד כמה זמן תלוי בין אותם עולמות שהכנסתי את עצמי לתוכם , והירהרתי בראשי איך אני אמור לבשר לאמה שאני צריך לעזוב.
כבר תקופה שאנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה בנושא המעבר , דבר שמאמלל את שנינו . אבל לא אכפת לי מהקשיים שאני נאלץ לעבור בגלל הבחורה הזאת ,אני מסוגל לסבול זאת .
אבל כואב לי לראות אותה כל כך עצובה , ובהכל אני אשם .
זה אירוני כשחושבים על זה , קשה לאלף כלב סורר . הייתי איש של הרס עצמי ואני מפחד , אני מפחד לחזור ולהיות אותו אדם המאמלל את כולם ואת עצמו, אני מפחד לפגוע בה .
אני צריך לשחרר אותה , היה לנו טוב וטוב שהיה , לבקש ממנה לעבור איתי לאמריקה , זה בעצם לבקש ממנה לוותר על הכל , המשפחה שלה וכל מה שהיא בנתה בחייה. וכל זה בישביל מה , בשבילי? , בשביל אהבה?
אני מעולם לא ביקשתי ממנה לעבור איתי לניו יורק , חיכיתי בתקווה שזה יבוא ממנה , אך ללא הצלחה . מה שהשאיר אותי במין מצב ביניים , כאילו אני בחדר המתנה לפגישה , פגישה חשובה שעשוייה לשנות את חיי . אבל במקום פגישה אני מחכה לתשובה , תשובה שתיתן לי תזכות להיות איתה או תשובה שתגרום לכך שאני יאלץ לעזוב אותה וכל מה שישאר לי ממנה יהיה זכרונות , מתוקים ככל שיהיו זה עדיין יהיה כואב בשבילי , בשבילנו.
למחרת בבוקר קמתי מוקדם , והמיטה הייתה ריקה , אמה לא שכבה לצידי.
יצאתי החוצה לחצר , זה היה יום קריר עם רוחות . היא ישבה לבדה על הנדנדה שלנו אז ניגשתי והתישבתי לידה .
היא הסתכלה לעבר ההרים ונראה היה שהיא שקועה במשהו . חשבתי לעצמי שאולי בעצם גם היא מרגישה שנראה שלא יהיה אפשר למצוא פיתרון לסיפור שלנו , ואולי היא בכלל חושבת על לעבור איתי חזרה לניו יורק , הייתי חייב לדעת .
אז בביטחון שהפתיע אותי שאלתי אותה האם היא הייתה רוצה לעבור לגור איתי בניו יורק , להכיר את ביתי וכו. הרגשתי רגשות אשם ברגע שהמילים האלו יצאו לי מהפה.
לאמה יש חלום יפה וטהור ורק אפשר לשאוף לקבל את אותה אופטימיות ורוגע שאפיינו אותה . אני מאמין שהיא מסוגלת להגשים כל פסגה , כל משאלה . ואני באנכיותי מציע לה לוותר על הכל כאילו לחיים שלי יש יותר משמעות משלה . אולי יש לי יותר מחיבויות ואחריות לגבי דברים מסוימים ממנה ,אבל הרגשתי כאילו אני זה מה שמפריד אותה מהחלום שלה להיות מוזיקאית מצליחה .
והיא תהיה , אני מאמין בה.
היא שתקה לכמה רגעים תוך כדי שהיא מביטה בי באותו מבט חודר שנכנס לתוך החדר הכי מוחבא בתוך נמקי נשמתך ומכניס לתוכו אור וחום.
רק יכלתי לדמיין מה מתחולל בראשה כעת , כמה התלבטויות ושיקולים.
"אני לא יכולה לעזוב "היא אמרה , היא הסבירה בהססנות שהוריה לא יוכלו להסתדר בלעדיה .
איזו נשמה אצילית הבחורה הזאת , היא לא העלתה אפילו את סיבותיה האישיות , הערכתי כלפיה היו בשיא ברגעים אלו.
היא הוסיפה ואמרה שהיא רואה על פני את הגעגועים לבתי . והיא המשיכה ואמרה "כל מבט שלך לעברי מתחלק לשניים , אחד מוקדש בשבילי ואתה גורם לי להרגיש הכי מיוחדת בעולם , כאילו אני ואתה הם הפנינה ושאר העולם הוא הצדפה". זו הרגשה מופלאה היא אומרת. " אבל החצי השני של תווי פניך נמצע במקום אחר , מקום של שלווה ואושר , בבית , עם בתך גוני לשם אתה שייך".
היא החלה לבכות , אז ישר חיבקתי אותה חזק , כל התהפוכות הרגשיות האלו שאמה עברה בקשיחות שאין כמותה הדהימו אותי. באותו רגע הבנתי שאני רק מזיק לה בזה שאני לא עוזב , כל יום שעובר רק מקשה על עצמי לעזוב אותה וגורם לה לייסורים .
למחרת כבר הכל היה ארוז ומוכן .
את המזוודות שלחתי לשדה התעופה במונית . ואני נסעתי איתה רכוב מאחור על הקטנוע שלה . לרגע קטן הרגשתי שוב את אותה תחושת אושר שאפפה אותי בפעם הראשונה שהיא הרכיבה אותי חזרה לביתי באותו ערב בלתי נשכח . חיבקתי אותה בעדינות הפעם , רציתי לזכור את הריח שלה , הריח הכה ענוג שלה .
אני גרוע בפרדות , אני מנסה להרעיף על הסובבים אותי קשיחות אבל בפנים כולי מתפרק.
כשהגענו לשדה לא רציתי להוריד את הקסדה הוורודה והמגוחכת שתמיד היא הכריחה אותי ללבוש , שלא תראה אותי במצב של חולשה , אני חייב להישאר בשליטה אמרתי לעצמי. את המבט הקשה ,אך למרות זאת המלא הבנה שהיה חרוט על פניה אני לא אשכח לעולם . נפרדנו בצורה יפה , נקייה , בלי רגשנות יתר ובלי רחמים עצמיים . פרדה בסגנון ספרטני אני קורא לזה.
ראיתי על פניה את הקושי שלה להסתיר את רגשותיה , היא תמיד היתה כזו , בחורה עצמאית שלא רוצה ולא זקוקה לניחומים ועזרות למיניהן.
עמדנו שם בשולי הדרך מביטים זה בזו , בפעם האחרונה . רציתי להגיד לה שאני מצטער ושתמיד אוהב אותה . אבל כל מה שהצלחתי להוציא מפי היה להתראות בגמגום ועצבות.
הפנתי לה את גבי והתחלתי ללכת , לאחר כמה רגעים שמעתי את קולה ומייד הסתובבתי .
"אל תשתנה לעולם" היא אמרה לי .
יש לי תמונה בראש , תמונה שבתוכה נמצאים רגעים של אושר , רגעים של שלווה . אותה תמונה נמצאת שם תמיד אצלי בראש ורק מחכה . לאותם רגעים של כאב וייאוש שכה אוהבים להוציא אותי מהכלים. וכשאני נמצע בזמן אמת באותה נקודת משבר , כשאני לחוץ , עצוב או חרד אני פשוט נזכר באותם רגעים , בסיגלי שלי רצה לאורך החוף ומתיזה עליי מים וחול , באותם בקרים שהייתי קם לצידה של אמה ופשוט מתנתק מכל השאר. אני יודע שלמרות שכרגע אני נמצע במצב רע ואני חושב לעצמי שאולי הפעם אני באמת לא אצליח לקום , אותו רגע רע הוא בר חלוף , כלומר הוא עתיד להסתיים כך או כך. ובזכות אותה תמונה אופטימית ומורכבת אני אנצח את הכל ואתמודד עם כל מה שאתקל בדרכי .
חזרתי הביתה ותחושה של הקלה נפלה עליי , כשסיגלי רצה אליי בצרחות של שמחת מלאת חיים ,הרגשתי שוב כמאושר באדם .
אני פה בשבילך לתמיד , אני לעולם לא יעזוב אותך שוב ,"מצטער שאבא שלך כזה אנכי " אמרתי לה . היא כמובן ילדה טובה והזכירה לי שלפני שעזבתי לשלושה חודשים לצרפת , הייתי איתה במשך כמה חודשים בטיול גם כן. " זה טוב שעזבת היה לי קצת שקט ממך " היא אמרה בציניות . ואז ברגשות אשם התנצלה וחיבקה אותי . צחקתי כמו שלא צחקתי מעולם ויאצנו החוצה לתוך ליבה של ניו יורק ותחושת הקלה מילאה אותי , כלום לא השתנה פה.
אני בבית.
אני מאמין שעשיתי את ההחלטה הנכונה . קיבלתי הזדמנות שנייה לאהבה וניצלתי אותה עד תום . אלו היו שלושה חודשים שבשבילי ובשביל אמה הם לא היו שלושה חודשים , הם היו אוסף של חוויות ורגעים שלעולם לא נשכח , היינו שנינו בשיא חיינו , הכי מאושרים שאיי פעם נהייה , לפחות על עצמי אני יכול להעיד. אני יכול רק לייחל לעצמי לפגוש מישהי שמגיעה לקרסוליים של הבחורה הזו. אבל בגלל שאני כל כך אהבתי אותה , הייתי חייב לשחרר .
לראשונה מזה שנים אני מרגיש שאני סוף סוף יכול להתבונן במראה ולא להרגיש את אותה תחושת תיעוב וגועל , ובנחת אני יכול להגיד לעצמי שאני הולך בדרך הנכונה .
כמו אבי אני סוף סוף מתרווח על כסאי , ופשוט מתבונן על כל מה שבניתי , איך בתי גדלה לי בין הידיים , ואיך אותם ערכים ועקרונות שאבי העביר לי , הועברו גם בהצלחה לסיגלי . עכשיו השרביט היא בידיה , ואני יותר מבטוח שהיא תשתמש בה בתבונה.
בשביל כך אני צריך תמונה בתוך ראשי , תמונה יפה שאני אשמור במקום בטוח לעת הצורך. תמונה שמלאה ברגעים שמחים , רגעים שנצורים בזכרוני בהם הייתי בשיא חיי . וזאת כדי שבכל פעם שאני ארגיש עצוב , חרד, לחוץ או עצבני אני פשוט אכנס לתוכם ואשכח מהצרות שלי.
עליתי לבדי על אותה גבעה שוממת שליוותה בימים מלאים תובנות .
אני מסתכל לעבר הנוף הכל כך מרגיע הזה ושטף עצום של געגוע עוטף אותי בכל נשימה , בכל מבט , בכל מחשבה.
לא ראיתי את סיגלי כבר שלושה חודשים .
לפתע אני מרגיש את אותה אשמה שליוותה אותי לאורך כל חיי , ולא אני לא מוכן לתת לעצמי לחוש ככה שוב.
אני חייב לחזור הביתה.
נשארתי עוד כמה זמן תלוי בין אותם עולמות שהכנסתי את עצמי לתוכם , והירהרתי בראשי איך אני אמור לבשר לאמה שאני צריך לעזוב.
כבר תקופה שאנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה בנושא המעבר , דבר שמאמלל את שנינו . אבל לא אכפת לי מהקשיים שאני נאלץ לעבור בגלל הבחורה הזאת ,אני מסוגל לסבול זאת .
אבל כואב לי לראות אותה כל כך עצובה , ובהכל אני אשם .
זה אירוני כשחושבים על זה , קשה לאלף כלב סורר . הייתי איש של הרס עצמי ואני מפחד , אני מפחד לחזור ולהיות אותו אדם המאמלל את כולם ואת עצמו, אני מפחד לפגוע בה .
אני צריך לשחרר אותה , היה לנו טוב וטוב שהיה , לבקש ממנה לעבור איתי לאמריקה , זה בעצם לבקש ממנה לוותר על הכל , המשפחה שלה וכל מה שהיא בנתה בחייה. וכל זה בישביל מה , בשבילי? , בשביל אהבה?
אני מעולם לא ביקשתי ממנה לעבור איתי לניו יורק , חיכיתי בתקווה שזה יבוא ממנה , אך ללא הצלחה . מה שהשאיר אותי במין מצב ביניים , כאילו אני בחדר המתנה לפגישה , פגישה חשובה שעשוייה לשנות את חיי . אבל במקום פגישה אני מחכה לתשובה , תשובה שתיתן לי תזכות להיות איתה או תשובה שתגרום לכך שאני יאלץ לעזוב אותה וכל מה שישאר לי ממנה יהיה זכרונות , מתוקים ככל שיהיו זה עדיין יהיה כואב בשבילי , בשבילנו.
למחרת בבוקר קמתי מוקדם , והמיטה הייתה ריקה , אמה לא שכבה לצידי.
יצאתי החוצה לחצר , זה היה יום קריר עם רוחות . היא ישבה לבדה על הנדנדה שלנו אז ניגשתי והתישבתי לידה .
היא הסתכלה לעבר ההרים ונראה היה שהיא שקועה במשהו . חשבתי לעצמי שאולי בעצם גם היא מרגישה שנראה שלא יהיה אפשר למצוא פיתרון לסיפור שלנו , ואולי היא בכלל חושבת על לעבור איתי חזרה לניו יורק , הייתי חייב לדעת .
אז בביטחון שהפתיע אותי שאלתי אותה האם היא הייתה רוצה לעבור לגור איתי בניו יורק , להכיר את ביתי וכו. הרגשתי רגשות אשם ברגע שהמילים האלו יצאו לי מהפה.
לאמה יש חלום יפה וטהור ורק אפשר לשאוף לקבל את אותה אופטימיות ורוגע שאפיינו אותה . אני מאמין שהיא מסוגלת להגשים כל פסגה , כל משאלה . ואני באנכיותי מציע לה לוותר על הכל כאילו לחיים שלי יש יותר משמעות משלה . אולי יש לי יותר מחיבויות ואחריות לגבי דברים מסוימים ממנה ,אבל הרגשתי כאילו אני זה מה שמפריד אותה מהחלום שלה להיות מוזיקאית מצליחה .
והיא תהיה , אני מאמין בה.
היא שתקה לכמה רגעים תוך כדי שהיא מביטה בי באותו מבט חודר שנכנס לתוך החדר הכי מוחבא בתוך נמקי נשמתך ומכניס לתוכו אור וחום.
רק יכלתי לדמיין מה מתחולל בראשה כעת , כמה התלבטויות ושיקולים.
"אני לא יכולה לעזוב "היא אמרה , היא הסבירה בהססנות שהוריה לא יוכלו להסתדר בלעדיה .
איזו נשמה אצילית הבחורה הזאת , היא לא העלתה אפילו את סיבותיה האישיות , הערכתי כלפיה היו בשיא ברגעים אלו.
היא הוסיפה ואמרה שהיא רואה על פני את הגעגועים לבתי . והיא המשיכה ואמרה "כל מבט שלך לעברי מתחלק לשניים , אחד מוקדש בשבילי ואתה גורם לי להרגיש הכי מיוחדת בעולם , כאילו אני ואתה הם הפנינה ושאר העולם הוא הצדפה". זו הרגשה מופלאה היא אומרת. " אבל החצי השני של תווי פניך נמצע במקום אחר , מקום של שלווה ואושר , בבית , עם בתך גוני לשם אתה שייך".
היא החלה לבכות , אז ישר חיבקתי אותה חזק , כל התהפוכות הרגשיות האלו שאמה עברה בקשיחות שאין כמותה הדהימו אותי. באותו רגע הבנתי שאני רק מזיק לה בזה שאני לא עוזב , כל יום שעובר רק מקשה על עצמי לעזוב אותה וגורם לה לייסורים .
למחרת כבר הכל היה ארוז ומוכן .
את המזוודות שלחתי לשדה התעופה במונית . ואני נסעתי איתה רכוב מאחור על הקטנוע שלה . לרגע קטן הרגשתי שוב את אותה תחושת אושר שאפפה אותי בפעם הראשונה שהיא הרכיבה אותי חזרה לביתי באותו ערב בלתי נשכח . חיבקתי אותה בעדינות הפעם , רציתי לזכור את הריח שלה , הריח הכה ענוג שלה .
אני גרוע בפרדות , אני מנסה להרעיף על הסובבים אותי קשיחות אבל בפנים כולי מתפרק.
כשהגענו לשדה לא רציתי להוריד את הקסדה הוורודה והמגוחכת שתמיד היא הכריחה אותי ללבוש , שלא תראה אותי במצב של חולשה , אני חייב להישאר בשליטה אמרתי לעצמי. את המבט הקשה ,אך למרות זאת המלא הבנה שהיה חרוט על פניה אני לא אשכח לעולם . נפרדנו בצורה יפה , נקייה , בלי רגשנות יתר ובלי רחמים עצמיים . פרדה בסגנון ספרטני אני קורא לזה.
ראיתי על פניה את הקושי שלה להסתיר את רגשותיה , היא תמיד היתה כזו , בחורה עצמאית שלא רוצה ולא זקוקה לניחומים ועזרות למיניהן.
עמדנו שם בשולי הדרך מביטים זה בזו , בפעם האחרונה . רציתי להגיד לה שאני מצטער ושתמיד אוהב אותה . אבל כל מה שהצלחתי להוציא מפי היה להתראות בגמגום ועצבות.
הפנתי לה את גבי והתחלתי ללכת , לאחר כמה רגעים שמעתי את קולה ומייד הסתובבתי .
"אל תשתנה לעולם" היא אמרה לי .
יש לי תמונה בראש , תמונה שבתוכה נמצאים רגעים של אושר , רגעים של שלווה . אותה תמונה נמצאת שם תמיד אצלי בראש ורק מחכה . לאותם רגעים של כאב וייאוש שכה אוהבים להוציא אותי מהכלים. וכשאני נמצע בזמן אמת באותה נקודת משבר , כשאני לחוץ , עצוב או חרד אני פשוט נזכר באותם רגעים , בסיגלי שלי רצה לאורך החוף ומתיזה עליי מים וחול , באותם בקרים שהייתי קם לצידה של אמה ופשוט מתנתק מכל השאר. אני יודע שלמרות שכרגע אני נמצע במצב רע ואני חושב לעצמי שאולי הפעם אני באמת לא אצליח לקום , אותו רגע רע הוא בר חלוף , כלומר הוא עתיד להסתיים כך או כך. ובזכות אותה תמונה אופטימית ומורכבת אני אנצח את הכל ואתמודד עם כל מה שאתקל בדרכי .
חזרתי הביתה ותחושה של הקלה נפלה עליי , כשסיגלי רצה אליי בצרחות של שמחת מלאת חיים ,הרגשתי שוב כמאושר באדם .
אני פה בשבילך לתמיד , אני לעולם לא יעזוב אותך שוב ,"מצטער שאבא שלך כזה אנכי " אמרתי לה . היא כמובן ילדה טובה והזכירה לי שלפני שעזבתי לשלושה חודשים לצרפת , הייתי איתה במשך כמה חודשים בטיול גם כן. " זה טוב שעזבת היה לי קצת שקט ממך " היא אמרה בציניות . ואז ברגשות אשם התנצלה וחיבקה אותי . צחקתי כמו שלא צחקתי מעולם ויאצנו החוצה לתוך ליבה של ניו יורק ותחושת הקלה מילאה אותי , כלום לא השתנה פה.
אני בבית.
אני מאמין שעשיתי את ההחלטה הנכונה . קיבלתי הזדמנות שנייה לאהבה וניצלתי אותה עד תום . אלו היו שלושה חודשים שבשבילי ובשביל אמה הם לא היו שלושה חודשים , הם היו אוסף של חוויות ורגעים שלעולם לא נשכח , היינו שנינו בשיא חיינו , הכי מאושרים שאיי פעם נהייה , לפחות על עצמי אני יכול להעיד. אני יכול רק לייחל לעצמי לפגוש מישהי שמגיעה לקרסוליים של הבחורה הזו. אבל בגלל שאני כל כך אהבתי אותה , הייתי חייב לשחרר .
לראשונה מזה שנים אני מרגיש שאני סוף סוף יכול להתבונן במראה ולא להרגיש את אותה תחושת תיעוב וגועל , ובנחת אני יכול להגיד לעצמי שאני הולך בדרך הנכונה .
כמו אבי אני סוף סוף מתרווח על כסאי , ופשוט מתבונן על כל מה שבניתי , איך בתי גדלה לי בין הידיים , ואיך אותם ערכים ועקרונות שאבי העביר לי , הועברו גם בהצלחה לסיגלי . עכשיו השרביט היא בידיה , ואני יותר מבטוח שהיא תשתמש בה בתבונה.