הזדמנות שנייה ניתנת למי שמוכן לקבל אותה, לפחות כך אני מאמין .
הייתי כל כך אגואיסט – במקום לחזור הביתה הייתי הולך לפאב עם עוד כמה חברים ,מסיבה כלשהי תמיד היה לי חיבור אם אנשים סוררים ומבולבלים שלא בדיוק הבינו את ההשלכות של של המעשים שלהם ,נשמות אבודות תמיד נהגתי לכנות אותם כמו שאני הייתי . במובן מסוים נשארתי אבוד והיא הבינה את זה, ליזי אשתי המופלאה. איך היא סבלה אפס כמוני כל השנים אני תמיד שואל את זה את עצמי , אם היתה ניתנת לי היום הזדמנות לכפר אפילו רק בקצת הייתי נותן לה את היחס שמגיע לה, יחס של מלכה, הייתי חוזר כל ערב מקסימום בשמונה. הייתי יושב איתן לאכול ושואל את סיגלי איך היה בבית ספר, הייתי עוזר לה בשיעורים. אני לא הייתי עושה איתה אפילו את המעט הזה הייתי אנכי התייחסתי לבת שלי כמו שאבי התיחס אליי בקרירות. לא הצלחתי להבין שיש דרכים אחרות לפעול על פיהן . איך יכולתי להעניק להן את האהבה שמגיעה להן אם לא הייתי מסוגל לאהוב את עצמי ,התביישתי בעצמי ,התבישתי ברקע שלי.
אני גדלתי בניו יורק ברובע ברונקס בבית בעל שניים וחצי חדרים שהחדר שינה הגדול היה שייך לי ולשני האחים שלי רוני ובן ,הבית שלנו ובכלל האורח חיים שלנו היה מנימליסטי ביותר אבל זה לא מנע מאיתנו להיות מאושרים, בתור ילדים לא הכרנו מציאות אחרת אבל אני בניגוד לאחים שלי ,לחברים שלי ובעיקרון לכל מי שהכרתי היתה לי מן מוטיבציה ,מן אש שבערה בתוכי לשנות את המציאות שלי . זה לא שאנשים בחברה הענייה שגדלתי בתוכה לא רצו שינוי ,הם רצו . בנאדם ממוצע בשכונה שלי היה עובד שש עשרה שעות בעבודת כפיים כמו הובלות דירות או במפעלים מקומיים כדי שלילדים שלו יהיה מה לאכול . הבעיה היתה שמרוב מאמצים לשרוד אנשים שכחו שאפשר גם לחיות .
אנשים לא פקחו את העיניים מספיק כדי להבין שבעזרת קצת אמונה בעצמך והבנה שאפשר גם אחרת אפשר להביא את השאיפות והחלומות שלך לידי מימוש . כולם אמרו לי שאני לא ריאליסטי ושהחלומות שלי הם בגדר פנטזיות ומותרות ושלמי יש זמן להתעכב על חלום לחיים טובים יותר כשאם עד סוף החודש לא נשלם שכר דירה סופנו לחיות ברחובות. אני ורוני שגדול ממני בחמש שנים היינו אחרי הבית ספר מוכרים עיתונים ולפעמים עושים משלוחים עד הבתים בזמן שאמי הייתה עובדת כקופאית במכולת וביחד היינו מצליחים בקושי לגמור את החודש.
היתרון היחיד שהיה לנו על אחרים זה שאמא שלנו תמיד תמכה והאמינה בנו ועל כך אני אודה לה לנצח.
ככל שהתבגרתי הלכה והתבהרה לה התמונה ,הגעתי להבנה שרק אני אוכל להוציא את עצמי מהתהום שאני מצוי בה.
מוחי היה צלול והמחשבה שלי היתה נקייה מהסחות דעת ,חיפשתי עמוקות פתרון .
תחילה חשבתי שאוכל ללמוד באונברסיטה אם אעבוד בערבים אבל איך אוכל לחסוך כשיש לי משפחה לפרנס ,חשבתי גם על דרך להשיג מלגה אבל להשיג דבר שכזה בשכונה שלנו זה בערך כמו לזכות בלוטו .
הבנתי את זה כבר ממזמן שאר העולם כבר וויתר על השכבות החלשות בניו יורק ,אנחנו בסוף שרשרת המזון, מידי פעם הם מפרסמים איזה סרט דוקמנטרי כדי להגיד שיש מודעות לבעיות שלנו ואנחנו כאן בשבילכם לקדם אתכם, זהו השקר הגדול מכולם .
פעם עוד כעסתי היום אני מבין ,אין צדק ,אין נכון או לא נכון יש רק מציאות סטטית שרק בעזרת כוח רצון על טבעי שמלווה בכישורים שאתה נאלץ לרכוש בעצמך ללא עזרות למיניהן ,אתה ראשי לסיכוי קלוש של תקווה.
יום אחד חזרתי הביתה ברכבת התחתית בשעת ערב מהעבודה , הייתי אז בן עשרים וארבע ,עבדתי כשליח אופניים במנהטן ,עבודה שכזו דורשת מבן אדם הרבה אומץ בגלל שכבר הפסקתי לספור את מספר הפעמים שכמעט נהרגתי מאוטו שכמעט מחץ אותי .
לידי ברכבת ישב אדם עם חליפה שחורה ,היה לו שיער מלא ובוהק מרוח בווקס שאפשר להסיק שהוא יכול להרשות לעצמו להוציא ארבעים דולר על תספורת ,והיתה לו מן הבעת פנים מלאת בטחון עצמי שאומרת לך "אני איש מצליח " ,רק שנינו היינו בקרון .לפתע הוא ניגש אליי ואמר שיוצא לו לראות אותי עובר עם האופניים שלי בסנטרל פארק ,שאלתי אותו מתי יצא לו לראות אותי והוא אמר שכל יום משעה ארבע עד ארבע וחצי הוא יושב להירגע על הספסל שמתחת לעץ הכי מרהיב שבפארק לטענתו וכל יום בזמן הזה הוא רואה אותי עובר .הוא שאל אותי אם אני יודע על איזה עץ הוא מדבר ,אמרתי לו שאין לי זמן כדי להתבונן מספיק טוב על העצים בפארק כדי להחליט איזה עץ הכי מרהיב בעיניי.
הוא אמר לי שאני נראה לחוץ בכל פעם שאני עובר מולו ,גמגמתי ואמרתי לו שבעבודה שלי יש דדליין ושאם אני מאחר אז יכולים לפטר אותי.
הוא החל לצחוק ואמר ואמר לי שזה לא צריך להדאיג אותי ,לא הבנתי למה הוא התכוון.
ואז הוא אמר לי דבר שאני לא אשכח לעולם .
הוא אמר לי בטון נינוח ובלי שמץ של ציניות "ילד אם אין לך זמן להסתכל על העולם שעוטף אותך איך תמצא זמן להגשים את החלומות שלך ".
הוא צדק .
בסוף השיחה הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו שהיה מרשים בפני עצמו ,הכרטיס היה בעל גוון לבן עדין אם דופן נייר מושלם ,האמנתי לו שהוא לא סתם מתוך נימוס נתן לי את הכרטיס והחלטתי לנצל את ההזדמנות הזאת.
למחרת אותו יום קמתי כרגיל בשש בבוקר ,אכלתי שתי פרוסות עם ריבת תות בלי חמאה וקפה שחור ,לאחר מכן פתחתי את הארון שלי אבל הפעם לא לבשתי את מדי השליחויות שלי .
לבשתי חליפה שחורה ונעלי עור איטלקיות בצבע חום כהה שהיו שייכים לאבא שלי ולקחתי את רכבת התחתית למנהטן לכתובת שהיתה רשומה על הכרטיס ביקור של האיש שגם שמו צויין שם , " מרטין קופר" .
בדרך עלתה בי המחשבה שבעצם מה אני יוכל להציע לו . הרי אני בא ממעמד סוציואקונומי נמוך ואני לא איזה גאון .
אני בסך הכל רוצה שאמא תקבל סוף סוף מטבח מרווח ושבן אחי הקטן יפסיק ללבוש בגדים ישנים שהיו שייכים לי ויקבל חדשים, ובכלל אולי זה כן היה בסך הכל מחווה של נימוס ,או אפילו מתוך רחמים .לבסוף הצלחתי לשכנע את עצמי שמה שאני עושה זה לטובה וחשתי הקלה.
החלטתי לעצום עיניים והעמדתי פני ישן והתחלתי בתוך עצמי לשאת תפילה .
"אלוהים אני מבקש שתעזור לי לצאת מהתהום שאני שרוי בה, אני לא מבקש הרבה רק תן לי הזדמנות להתקדם בחיים שלי הלאה ,אני עובר תקופה קשה עכשיו ואני זקוק לעזרה שלך ".
פתחתי את העיניים בדיוק בתחנה שבה אני צריך לרדת ,הגעתי ללב מנהטן. הבניין אליו אני הולך נמצא במרחק של שעה הליכה ולא עלתה בי המחשבה אפילו לקחת מונית .בזמן ההליכה נזכרתי במשפט שאבי אמר לי .
"אנחנו פונים לאלוהים כשקשה לנו אבל אמונתנו לא נבחנת כאשר אנחנו נואשים".
אבי היה אדם מאמין בניגוד אליי ,תמיד חשבתי שאלוהים הוא דיי אדיש כלפיי .היה לו קל יותר לעזור לילדי שמנת משכונות עשירות. אנחנו מחפשים תמיד דברים להיאחז בהם כדי שהמציאות תהיה יותר נסבלת, זה טבעו של האדם ,ומי עוד עונה על השאלה הזו אם לא אלוהים .
הגעתי לכתובת ,נכנסתי ושאלתי את המזכירה שעמדה בלובי איפה משרדו של מרטין קופר . היא אמרה לי לעלות לקומה שתים עשרה ולפנות ימינה ,הגעתי לשם ודפקתי בנימוס על הדלת שעליה היה כתוב "מרטין קופר מנכל בית השקעות קופר בעמ" .הוא פתח וקיבל אותי בברכה והורה לי לשבת .נהייתי מתוח אבל הצלחתי להסוות זאת תחת מעטפת של ביטחון .
הוא שאל אותי אם אני רוצה מים מינרליים ,סרבתי בנימוס, אבל הוא בכל זאת הורה למזכירתו להגיש לי .אמרתי לו שאני מעוניין בעבודה והושטתי את קורות החיים המנימליסטיים שלי . בזמן שקופר התבונן בקורות שלי הבחנתי בקצה החדר תלויה תעודה שעליה רשום "לכבוד מר מרטין קופר אנו מודים על תרומתך לאירגון קידום השכבות החלשות של ניו יורק ".
הכל היה ברור לי באותו רגע ,הוא זיהה שאני עני ולכן הוא רוצה לקדם אותי .מצד אחד נעלבתי שהוא מרחם עליי ,אבל מצד שני שמחתי שתפילותיי נענו והנה ניתנה לי הזדמנות . חשתי הקלה ,קופר הסתכל עליי במבט בוחן ואמר לי ארבע מילים שבאותו רגע נשמעו כמו יצירת אמנות של איזה מלחין מהולל ,"יש לי עבודה בשבילך". התפקיד שניתן לי זה להיות מזכירו האישי ,שאלתי אותו מה לגבי מזכירתו העכשווית ."לינדה עוזבת מחר ,הוא אמר, היא עוברת עם משפחתה לבוסטון".
אמרתי לו שאני מעוניין בתפקיד ושאלתי מתי אני מתחיל ,מחר הוא אמר.
הייתי כל כך שמח כשיצאתי משם עד כדי כך שמכונית כמעט דרסה אותי ,ואז עלתה בי המחשבה למה הוא נתן לי את התפקיד ,הרי הנתונים שלי לא מספיקים בשביל תפקיד שכזה ,אני כנראה המעשה הטוב שלו להיום חשבתי לעצמי . הדחקתי את המחשבה הזו והתרכזתי בעיקר ,דמיינתי איך אמא תגיב ,היא כל כך תשמח .
למחרת אותו יום קמתי בחמש וחצי ,ובשמונה כבר הייתי במשרד .היום הראשון היה מדהים ,כולם קיבלו אותי בברכה והיה לי שולחן משלי .
וככה נכנסתי לשגרה של עבודה ,עשיתי את המטלות שהוטלו עליי בצורה הטובה ביותר.
לאט ,לאט התקדמתי ונהייתי טוב במה שאני עושה .קניתי ספרי כלכלה וניהול כספים וכל היוצא מכך והתחלתי לתת עצות למכרי ולכל העובדים בעיקרון. אבל בשביל להמשיך להתקדם בחיים צריך להרוויח זאת ביושר .
התחלתי לחפש את ההזדמנות להוכיח לקופר ולכולם שאני ראוי ליותר . ביום רביעי השני לדצמבר 1993 נורם שהיה יועץ השקעות בכיר בחברה לא הגיע עקב מחלה. והזוג הטרי גוזף וסידני קופרשמיד קבעו פגישה לגבי ייעוץ השקעות .בלי לשאול אף אחד ,תוך סיכון המשרה שלי החלטתי לקחת יוזמה ולהחליף את נורם בפגישה .
נכנסתי לחדר מלא ביטחון ,הם כלל לא הבחינו שאני מזכיר פשוט .ייעצתי להם להשקיע את מירב כספם במדד מאה החברות המצליחות ביותר באמריקה לעשרים שנה אם ריבית של חמישה אחוזים לשנה ,עסקה משתלמת בשבילם .כך הם עשו ואני באותו היום הפכתי ליועץ השקעות מתמחה .
יש רגעים בחיים שאתה יודע שחצית גשר והחיים הקודמים שלך נגמרו ,אני חציתי את הגשר שלי ,סוף סוף קיבלתי את ההזדמנות שחיכיתי לה כל כך . קופר נתן לי אתה הדחיפה הראשונה קדימה ,לאן עוד אוכל להגיע ,לאן עוד אוכל לשאוף.
אני מניח שהזמן ידע.
נכתב לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני רוצה להגיע לשלווה , זהו כל רצוני .
בשביל כך אני צריך תמונה בתוך ראשי , תמונה יפה שאני אשמור במקום בטוח לעת הצורך. תמונה שמלאה ברגעים שמחים , רגעים שנצורים בזכרוני בהם הייתי בשיא חיי . וזאת כדי שבכל פעם שאני ארגיש עצוב , חרד, לחוץ או עצבני אני פשוט אכנס לתוכם ואשכח מהצרות שלי.
עליתי לבדי על אותה גבעה שוממת שליוותה בימים מלאים תובנות .
אני מסתכל לעבר הנוף הכל כך מרגיע הזה ושטף עצום של געגוע עוטף אותי בכל נשימה , בכל מבט , בכל מחשבה.
לא ראיתי את סיגלי כבר שלושה חודשים .
לפתע אני מרגיש את אותה אשמה שליוותה אותי לאורך כל חיי , ולא אני לא מוכן לתת לעצמי לחוש ככה שוב.
אני חייב לחזור הביתה.
נשארתי עוד כמה זמן תלוי בין אותם עולמות שהכנסתי את עצמי לתוכם , והירהרתי בראשי איך אני אמור לבשר לאמה שאני צריך לעזוב.
כבר תקופה שאנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה בנושא המעבר , דבר שמאמלל את שנינו . אבל לא אכפת לי מהקשיים שאני נאלץ לעבור בגלל הבחורה הזאת ,אני מסוגל לסבול זאת .
אבל כואב לי לראות אותה כל כך עצובה , ובהכל אני אשם .
זה אירוני כשחושבים על זה , קשה לאלף כלב סורר . הייתי איש של הרס עצמי ואני מפחד , אני מפחד לחזור ולהיות אותו אדם המאמלל את כולם ואת עצמו, אני מפחד לפגוע בה .
אני צריך לשחרר אותה , היה לנו טוב וטוב שהיה , לבקש ממנה לעבור איתי לאמריקה , זה בעצם לבקש ממנה לוותר על הכל , המשפחה שלה וכל מה שהיא בנתה בחייה. וכל זה בישביל מה , בשבילי? , בשביל אהבה?
אני מעולם לא ביקשתי ממנה לעבור איתי לניו יורק , חיכיתי בתקווה שזה יבוא ממנה , אך ללא הצלחה . מה שהשאיר אותי במין מצב ביניים , כאילו אני בחדר המתנה לפגישה , פגישה חשובה שעשוייה לשנות את חיי . אבל במקום פגישה אני מחכה לתשובה , תשובה שתיתן לי תזכות להיות איתה או תשובה שתגרום לכך שאני יאלץ לעזוב אותה וכל מה שישאר לי ממנה יהיה זכרונות , מתוקים ככל שיהיו זה עדיין יהיה כואב בשבילי , בשבילנו.
למחרת בבוקר קמתי מוקדם , והמיטה הייתה ריקה , אמה לא שכבה לצידי.
יצאתי החוצה לחצר , זה היה יום קריר עם רוחות . היא ישבה לבדה על הנדנדה שלנו אז ניגשתי והתישבתי לידה .
היא הסתכלה לעבר ההרים ונראה היה שהיא שקועה במשהו . חשבתי לעצמי שאולי בעצם גם היא מרגישה שנראה שלא יהיה אפשר למצוא פיתרון לסיפור שלנו , ואולי היא בכלל חושבת על לעבור איתי חזרה לניו יורק , הייתי חייב לדעת .
אז בביטחון שהפתיע אותי שאלתי אותה האם היא הייתה רוצה לעבור לגור איתי בניו יורק , להכיר את ביתי וכו. הרגשתי רגשות אשם ברגע שהמילים האלו יצאו לי מהפה.
לאמה יש חלום יפה וטהור ורק אפשר לשאוף לקבל את אותה אופטימיות ורוגע שאפיינו אותה . אני מאמין שהיא מסוגלת להגשים כל פסגה , כל משאלה . ואני באנכיותי מציע לה לוותר על הכל כאילו לחיים שלי יש יותר משמעות משלה . אולי יש לי יותר מחיבויות ואחריות לגבי דברים מסוימים ממנה ,אבל הרגשתי כאילו אני זה מה שמפריד אותה מהחלום שלה להיות מוזיקאית מצליחה .
והיא תהיה , אני מאמין בה.
היא שתקה לכמה רגעים תוך כדי שהיא מביטה בי באותו מבט חודר שנכנס לתוך החדר הכי מוחבא בתוך נמקי נשמתך ומכניס לתוכו אור וחום.
רק יכלתי לדמיין מה מתחולל בראשה כעת , כמה התלבטויות ושיקולים.
"אני לא יכולה לעזוב "היא אמרה , היא הסבירה בהססנות שהוריה לא יוכלו להסתדר בלעדיה .
איזו נשמה אצילית הבחורה הזאת , היא לא העלתה אפילו את סיבותיה האישיות , הערכתי כלפיה היו בשיא ברגעים אלו.
היא הוסיפה ואמרה שהיא רואה על פני את הגעגועים לבתי . והיא המשיכה ואמרה "כל מבט שלך לעברי מתחלק לשניים , אחד מוקדש בשבילי ואתה גורם לי להרגיש הכי מיוחדת בעולם , כאילו אני ואתה הם הפנינה ושאר העולם הוא הצדפה". זו הרגשה מופלאה היא אומרת. " אבל החצי השני של תווי פניך נמצע במקום אחר , מקום של שלווה ואושר , בבית , עם בתך גוני לשם אתה שייך".
היא החלה לבכות , אז ישר חיבקתי אותה חזק , כל התהפוכות הרגשיות האלו שאמה עברה בקשיחות שאין כמותה הדהימו אותי. באותו רגע הבנתי שאני רק מזיק לה בזה שאני לא עוזב , כל יום שעובר רק מקשה על עצמי לעזוב אותה וגורם לה לייסורים .
למחרת כבר הכל היה ארוז ומוכן .
את המזוודות שלחתי לשדה התעופה במונית . ואני נסעתי איתה רכוב מאחור על הקטנוע שלה . לרגע קטן הרגשתי שוב את אותה תחושת אושר שאפפה אותי בפעם הראשונה שהיא הרכיבה אותי חזרה לביתי באותו ערב בלתי נשכח . חיבקתי אותה בעדינות הפעם , רציתי לזכור את הריח שלה , הריח הכה ענוג שלה .
אני גרוע בפרדות , אני מנסה להרעיף על הסובבים אותי קשיחות אבל בפנים כולי מתפרק.
כשהגענו לשדה לא רציתי להוריד את הקסדה הוורודה והמגוחכת שתמיד היא הכריחה אותי ללבוש , שלא תראה אותי במצב של חולשה , אני חייב להישאר בשליטה אמרתי לעצמי. את המבט הקשה ,אך למרות זאת המלא הבנה שהיה חרוט על פניה אני לא אשכח לעולם . נפרדנו בצורה יפה , נקייה , בלי רגשנות יתר ובלי רחמים עצמיים . פרדה בסגנון ספרטני אני קורא לזה.
ראיתי על פניה את הקושי שלה להסתיר את רגשותיה , היא תמיד היתה כזו , בחורה עצמאית שלא רוצה ולא זקוקה לניחומים ועזרות למיניהן.
עמדנו שם בשולי הדרך מביטים זה בזו , בפעם האחרונה . רציתי להגיד לה שאני מצטער ושתמיד אוהב אותה . אבל כל מה שהצלחתי להוציא מפי היה להתראות בגמגום ועצבות.
הפנתי לה את גבי והתחלתי ללכת , לאחר כמה רגעים שמעתי את קולה ומייד הסתובבתי .
"אל תשתנה לעולם" היא אמרה לי .
יש לי תמונה בראש , תמונה שבתוכה נמצאים רגעים של אושר , רגעים של שלווה . אותה תמונה נמצאת שם תמיד אצלי בראש ורק מחכה . לאותם רגעים של כאב וייאוש שכה אוהבים להוציא אותי מהכלים. וכשאני נמצע בזמן אמת באותה נקודת משבר , כשאני לחוץ , עצוב או חרד אני פשוט נזכר באותם רגעים , בסיגלי שלי רצה לאורך החוף ומתיזה עליי מים וחול , באותם בקרים שהייתי קם לצידה של אמה ופשוט מתנתק מכל השאר. אני יודע שלמרות שכרגע אני נמצע במצב רע ואני חושב לעצמי שאולי הפעם אני באמת לא אצליח לקום , אותו רגע רע הוא בר חלוף , כלומר הוא עתיד להסתיים כך או כך. ובזכות אותה תמונה אופטימית ומורכבת אני אנצח את הכל ואתמודד עם כל מה שאתקל בדרכי .
חזרתי הביתה ותחושה של הקלה נפלה עליי , כשסיגלי רצה אליי בצרחות של שמחת מלאת חיים ,הרגשתי שוב כמאושר באדם .
אני פה בשבילך לתמיד , אני לעולם לא יעזוב אותך שוב ,"מצטער שאבא שלך כזה אנכי " אמרתי לה . היא כמובן ילדה טובה והזכירה לי שלפני שעזבתי לשלושה חודשים לצרפת , הייתי איתה במשך כמה חודשים בטיול גם כן. " זה טוב שעזבת היה לי קצת שקט ממך " היא אמרה בציניות . ואז ברגשות אשם התנצלה וחיבקה אותי . צחקתי כמו שלא צחקתי מעולם ויאצנו החוצה לתוך ליבה של ניו יורק ותחושת הקלה מילאה אותי , כלום לא השתנה פה.
אני בבית.
אני מאמין שעשיתי את ההחלטה הנכונה . קיבלתי הזדמנות שנייה לאהבה וניצלתי אותה עד תום . אלו היו שלושה חודשים שבשבילי ובשביל אמה הם לא היו שלושה חודשים , הם היו אוסף של חוויות ורגעים שלעולם לא נשכח , היינו שנינו בשיא חיינו , הכי מאושרים שאיי פעם נהייה , לפחות על עצמי אני יכול להעיד. אני יכול רק לייחל לעצמי לפגוש מישהי שמגיעה לקרסוליים של הבחורה הזו. אבל בגלל שאני כל כך אהבתי אותה , הייתי חייב לשחרר .
לראשונה מזה שנים אני מרגיש שאני סוף סוף יכול להתבונן במראה ולא להרגיש את אותה תחושת תיעוב וגועל , ובנחת אני יכול להגיד לעצמי שאני הולך בדרך הנכונה .
כמו אבי אני סוף סוף מתרווח על כסאי , ופשוט מתבונן על כל מה שבניתי , איך בתי גדלה לי בין הידיים , ואיך אותם ערכים ועקרונות שאבי העביר לי , הועברו גם בהצלחה לסיגלי . עכשיו השרביט היא בידיה , ואני יותר מבטוח שהיא תשתמש בה בתבונה.
נכתב לפני 11 שנים ו-5 חודשים
