פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2245 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים ילדה על שטיח הבלגית המעופפת
ילדה על שטיח
היא ישנה. ברקע מתנגן "Dear Prudence" של הביטלס. היא נרדמה על השטיח, שעונה על שתי כריות, מכוסה בשמיכה סרוגה, ורודה וצהובה.
הכל פזור סביבה. שרשרת הוואי, שרוכים משומשים שלא היה לה לב לזרוק, מחוגה, ציפורניים כסוסות, שק שינה שהיא התעצלה להחזיר למקום, עניבה של רייבנקלו, פנס ראש, סיכות של שדכן, מטען לאייפוד, מכסה של מחשבון, ארבעה ספרי פיזיקה, תפוז, יומן, תיק רחצה, מזוודה שחורה של כלי נגינה כלשהו, שקית של חנות בגדים, מחברות, אינספור מחברות לכל כך מעט נושאים, חבילת מגבונים, מחשבון בלי מכסה, תיק בית ספר כחול, כובע סרוג למחצה, גליל נייר טואלט, קופסאת אוכל ריקה, דאודורנט בניחוח פריחת הדובדבן, שקית ריקה של צומת ספרים, שלושה כדורי צמר ירוקים, המון ספרים שנטשו את המדף באמצע חייהם, אוזניות מקולקלות, עוד מחברות, זוג משקפיים סגולות, כמה חתיכות פאזל וגרביים. כל כך הרבה גרביים בודדות. כמוה.
ילדה ישנה על שטיח, החיים שלה פזורים סביבה. השיר מתחלף, אבל היא כבר לא שם כדי לשמוע.
היא חולמת על חיים אחרים. חיים שאי אפשר לפזר על שטיח.
היא מתעוררת. לא משנה מה תעשה, עד כמה שהיא תחלום, כמה שהיא תשתעל ותהיה אומללה, טביעת האצבע שלה נמצאת בכל הדברים האלה, וטביעת אצבע היא כובלת. אלו החיים שלה.
זה לא מונע בעדה להתהפך ולנסות שוב לחלום על חיים שאיש לא יהיה מסוגל לפזר על שטיח.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-3 חודשים לאחרונה החלטתי לא להתאבד Ortash
אני חושב שכבר הזכרתי את זה בנאום ה"שלוש בבוקר" שלי, אבל אחזור על זה כאן בכל זאת.
לאחרונה, אחרי הרבה הרהורים בדבר והגעה לזה קצת יותר קרוב ממה שרב המתבגרים מגיעים, אני מקווה,
הגעתי למסקנה שלא כדאי להתאבד.
ממוצע האהבה, האהדה או אפילו ההערכה של אנשים אליי גדול, גם אם לא בהרבה, מהשנאה שלי כלפי עצמי.
אם כן - הנזק גדול מהרווח.
לא משתלם.
אבל את ערערת אותי.
עשית לי חשק שוב להתאבד.
אני לא יודע למה, אני אפילו לא בדיכאון.
יודעת מה?
אני אפילו מאושר.
עשית אותי מאושר ואובדני.
וזה הופך אותך לאמן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-3 חודשים הודעה ללא כותבת הבלגית המעופפת
זה בהחלט לא משתלם.
גם אני חושבת על זה, לפעמים. חשבתי על זה די הרבה פעם, ואני מרגישה שזה יקרה שוב לפני שאתקבע. אבל כל פעם שאני חושבת שאין לי תועלת ושכולם לא סובלים אותי ושבאמת, העולם היה מקום יותר יפה אם לא הייתי כאן כדי לראות שהוא מכוער, אני מסכלת על ירוק ואני לא מצליחה לדמיין לעצמי שאני לא אהיה מסוגלת לראות אותו. זה לא סתם ירוק. מין ירוק מיוחד. אני אחפש לך אותו במניפת הצבעים של נירלט.
אני לא מורכבת מספיק כדי שיהיה לי אכפת מכמה שאני לא סובלת את עצמי ושארחים בכל זאת מחבבים אותי או שאם אני לא אהיה פה לא יהיה מי שינסה לשפר את העולם בכל הכוח שלו. אני פשוט מסתכלת על הירוק ורוצה לחיות כדי לראות אותו.
ולפעמים, אני גם חיה בשביל תמונה של ג'ורג' האריסון. אחפש לך גם אותה, כי יש לי אותה בספרון בבית עם תמונות של הביטלס. אם יש לך אותו במקרה בהישג, יד, בעמוד 121. יש רגעים שבהם אי חושבת ששווה לחיות רק כדי לחייך על ג'ורג'.
זה לא חשק להתאבד מה שיש לי. אני לא רוצה למות. לא ממש. אני פשוט רוצה להפסיק לחיות. אתה מבין את ההבדל, נכון?
כי אין הרבה אנשים שחיים. רוב האנשים פשוט קיימים. ההבדל העיקרי הוא שאנשים שחיים הם אנשים שחושבים ומנסים לחיות, ואנשים שקיימים הם אנשים שמעבירים מחשבות.
אני מהסוג הראשון, אני מאמינה. כי אני מבחינה בהבדל.
אולי זה כן חשק להתאבד. להיות פחדנית ולבחור בדרך הקלה.
ואני כל כך מאושרת. רוב האנשים לא מבינים שאני יכולה לחשוב על להתאבד ולהיות דיכאון כשאני מאושרת רוב הזמן וכל כך קלילה ומדלגת וצוחקת. עוד דוגמא לזה שהם לא חושבים. אני לא רוצה שהם יבינו איך, אני לא מבינה את זה עד הסוף בעצמי, אבל שהם יבינו ש. שאני יכולה.
ואתה טועה בדבר אחד. זה לא הופך אותי לאמנית. באמת לא.
זה הופך אותי למחלה, ואחת מדבקת בנוסף לכל.
אני יכולה לחשוב שהפתרון הכי טוב הוא להיפטר מהמקור, שזו אני, ואז לא יהיה אף אחד שיחלה באותם התסמינים כמוני, אבל אתה יודע מה?
אני שמחה שאתה לפחות מאושר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-3 חודשים אין כותרת~ no fear
אני מקווה שלא תראו אותי כמו נדחפת. השיחות של שניכם מרתקות ויש לי חשק עז להשתתף. האם מותר לי?
אני לא אחכה לתשובה, כי זה יהפוך את כל העסק למסורבל מאוד, אתם לא חושבים? במקום זה אני פשוט אכתוב.
יש הבדל גדול בין "לא לחיות" לבין "למות. אבל למען האמת, וזה משהו שבנאדם אחד בכל העולם יודע - אני - יש הבדל גם בין "לא להתקיים" לבין "למות".
כי למות זה לצאת למסע חדש. הרפתקה חדשה, כמו שדמבלדור אמר. זה לקפוץ למים העמוקים. צריך אומץ בשביל למות.
אבל לא כולם רוצים את זה. אנשים שמתאבדים, אין להם באמת כוח להרפתקה חדשה, לכאב חדש. הם לא יודעים מה הם יפסידו - ולמען ההגינות, גם אני לא - אבל ככה הם רוצים. הם לא מתים. אף אחד לא מת אם הוא לא רוצה את זה. הם פשוט מפסיקים להתקיים. בצורה הכי נוראה והכי מובנת מאליה.
מותר לכם לרצות למות. מותר.
אבל אל תרצו לא לחיות. לא להתקיים. כי זה נורא. זה רצון נורא. זה רצון של וותרנים, של מתייאשים, ואתם שניכם לא ככה.
כמו שבלגית קוראת לזה, אתם חלומיים.
המפ, מותר לי להגיד שגם אני?
לא יודעת. אז אני פשוט אשתוק.
כי אתם שניכם אדירים. אורטש, אתה מדהים. אתה כותב מדהים. התיאוריות שלך מדהימות. אתה פשוט בנאדם אדיר, ואת זה אומרת מישהי שמכירה רק צד אחד שלך באינטרנט. תחשוב מה כל הצדדים שווים ביחד, זה אוסומי לגמרי!
ושאני לא אתחיל לדבר עלייך, בלגית, כי כבר סיכמנו שאני לא מעריצה אותך, אבל אם אני אתחיל לדבר זה יישמע כאילו אני כן.
לא. אני מעריצה רק שני אנשים בעולם: איינשטיין, וג'ואי ריכטר.
אז פשוט...
לא יודעת.
אני מניחה שכולנו צריכים מדי פעם משהו שיראה לנו כמה אנחנו שווים באמת, כי אנשים די עיוורים כשזה מגיע אליהם עצמם.
אגב, טום, טומי, תומאס - מחלה זה מושג מופשט שנוצר על ידי חיידקים. להגיד שאת מחלה זה כמו להגיד שאת אהבה, או אמונה, או רגש. בלתי אפשרי מבחינה פיזיקלית.
תורת המיתרים.
נופר, סוף.
(סליחה אם גנבתי לך, קורניליוס. זה הרגיש לי מתאים.)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים אני די בטוחה לואיזיאנה מנטש השקנאית
שקריאת מחשבות וניסוחן בצורה כל כך הרבה יותר טובה זו עבירה על החוק.
ראי הוזהרת.
ולפרוטוקול- אם תרצי, אי הגרביים האבודים והשנורקלים תמיד לשירותך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-5 חודשים יפהפיה!!! מוּמוּ
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים מדהים Nameless
וואו! עם כל הספרים שקראתי היית מצפה שיהיה לי אוצר מילים גדול מספיק בשביל לתאר את זה אבל כנראה שלא!
אין לי מילים!
כשכתבת ׳עניבה של רייבנקלו׳ נזכרתי בהוגוורטס (עוד לא שכחנו אותך הארי פוטר)
וחשבתי שזה סוג של פאנפיק...
בכל מקרה, ממש אהבתי!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-5 חודשים יפהפייה. no fear
מה שיש לי להגיד על זה, וזה הדבר היחיד שראוי שאגיד, למען האמת, הוא שהלוואי שאני הייתי כותבת את זה. זה מה שעובר לי בראש. פשוט יפהפייה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
