אבא שלי הוא רופא.
ולאבא שלי יש אזמל מנתחים, כי הוא רופא. הוא משתמש בה כדי לחתוך אנשים, אבל להציל אותם. זה מוזר, אני יודע. יש לו גם מחטים, הוא משתמש בהן כדי להציל אנשים. הוא אומר משהו על "לנקז דם". אף פעם לא הבנתי מה זה אומר.
לאבא שלי יש את "כל המחלקה הכירורגית". זה אמור להיות כל הניתוחים. הוא מחליט על הכל - על המוח, על הבטן, על הלב. אבא שלי הוא המחליט. אבא שלי הוא הכי טוב. במקום ללבוש מדים כחולים בהירים הוא לובש בגדים כחולים כהים. כי הוא בין הכי טובים של הבית חולים.
לאבא שלי יש המון המון חדרים בבית חולים. ובכל חדר יש חולה, והרבה פעמים החולה מאושר, כי אבא והאנשים בבית חולים עוזרים להציל אותו.
ויש כמה שאי אפשר להציל. אבל אבא אומר שזה בסדר, שתמיד יש כאלו. והם נשלחים למקום טוב, למקום שיש בו רק לבן. אבא אומר שזה הכי טוב בשבילם, כי אפילו אם היו ממשיכים לחיות, הם היו סובלים יותר. אני מקווה שהם בסדר, במקום הלבן שלהם.
אני כל הזמן חושב על אלה שהולכים. אבא אומר לי שהם הולכים לעולם טוב, ויש שם מלאכים עם עיגולים זוהרים מעל הראש, והם לובשים רק לבן, כי הם אוהבים להתחבא בעולם הלבן, ולקחת אנשים איתם ברגע שהם מגיעים לשער של העולם הלבן שלהם.
אבא אומר שלמרות שאמא אחות, היא חכמה יותר ממנו. אבל לפעמים אני חושב שהוא טוב יותר, כי הוא עם מדים כחולים כהים, ואמא עם מדים ירוקים. אבל זאת אמא, אז אני יודע שהיא טובה.
אבא שלי הוא כמו גיבור על. הוא נחמד והוא עוזר לאנשים. והוא מנסה לעשות הכל כדי להפוך אנשים לבסדר. הוא מתקן אנשים. אמא תמיד אומרת שהוא בונה לבבות, כי הוא הכי טוב בקרדיו. רציתי לדעת מה זה קרדיו, אז אמא הסבירה לי שזה "קרדיולוגיה". היא אומרת שעוזרים לאנשים לקבל לבבות חדשים, או לעזור לריאות שלהם. כי הלבבות הקודמים שלהם מקולקלים. אני שמח שאבא עוזר לתקן לבבות מקולקלים. זה מגניב.
וגם, לאבא שלי יש עוזרים. והם עוזרים לו לעזור לאנשים אחרים. הוא משתמש בהם כדי שיעזרו לו באמצע ניתוח. אמא אומרת שבניתוחים מתקנים אנשים.
אז אבא שלי הוא רופא.
אני מנתח.
יש לי אזמל, כי אני מנתח. אני פותח אנשים עם האזמל ומנסה לתקן את הנזק. אני מציל אותם כשאני מבתר אותם על השולחן. יש לי מחטים, פינצטות, מספריים, ואלפי דברים אחרים שיכולים לעזור לי.
אני ראש המחלקה הכירורגית. אני מחליט ואחראי על כל הניתוחים - מחלקת קרדיולוגיה, נוירולוגיה, פלסטיקה, כירורגיה כללית, מחלקת ילדים, ואורטופדיה. אני עוטה על עצמי את המדים הכחולים הכהים של המנתחים המומחים, אלה שעברו את ההתמחות ועבר זמנם להתחרות. כרגע הם פשוט עובדים ומנסים לנצל את המיטב. בלי לנסות להבין מי יותר טוב ומי פחות טוב.
יש הרבה חדרים בבית החולים הזה. בחדרים האלה ישנם חולים שיוצאים מסופקים כל יום ביומו, וישנם כל כך הרבה אנשים שאנחנו מנתקים ממכונות ההנשמה כשאנחנו מבינים שאין טעם להמשיך להיאבק. וישנם אנשים שנאבקים על הנשימה שלהם, ומפסידים בקרב.
אומרים שכל חולה שמת מחופה בידי חולה חיי. אבל זה לא נכון. כי המתים ישארו חקוקים במוחי לעד. אני לא שוכח אותם - את הפנים שלהם, את הדיבור שלהם. תופסים מידע ומשמשים לי עדות למקרים רפואיים, ומשאירים מאחוריהם פיסות אישיות שאיבדו ברחבי בית החולים - במסדרונות ובחדרים שלהם. פיסות אישיות שסגרתי עליהן ותפסתי אותן, למרות שהיו חמקמקות.
יש לי בן. והוא חושב הרבה על אלה שאנחנו מאבדים. הוא חושב הרבה על אלה שנשארים מאחורה כשהעולם מתקדם. אני ואמא שלו אוהבים לומר שיש עולם לבן, עם יצורים שקוראים להם מלאכים שלבושים לבן כי הם אוהבים להתחבא, והם לוקחים אנשים שבאים בשער לעולם שלהם. אבל אני מאמין שיש עולם אדום. מלא בדם של אלה שנבלעו במערבולת החיים והכאב. אני מאמין שהוא מוכתם והוא פגום והוא כואב.
אמא שלו היא אחות, נפגשנו ממזמן, הייתי מתנשא. אבל היא חכמה ממני פי שתיים או שלוש. והיא הוכיחה את זה. גם הבן שלנו יודע שאמא היא הכי טובה ואין על מה להתווכח.
אני לא גיבור על, אני בן אדם. יש לי אבדות. כמו לכל מנתח אחר, יש לי מלאי של אחוזים שלא יחזרו. שלא ישרדו. והמשפחות שונאות אותי על זה שאיבדתי דווקא את אלה, דווקא את היחידים האלה. אבל זה מה שאתה מקבל. בכל חלק בגוף יש סיכונים, ולנתח זה כמובן, בעייתי. אבל אני אדם של לבבות. אני אוהב להתעסק ולהשתעשע איתם. אני אוהב לשנות את הגורל של האנשים שמונחים על השולחן. אני אוהב לתקן לבבות, כמו שאשתי אומרת.
וזה קשה. ממש קשה להתגבר על כל האבדות, האמהות הבוכיות והכאב הדוקר של האנשים שאיבדו דברים יותר מכל. אבל ככה זה, החיים עם האזמל ביד. ויש לי אנשים שיעזרו לי, יש לי אנשים שעוזרים לי כל הזמן להתגבר על זה - השותפים שלי לחדר הניתוח. המקום בו אנשים ניצלים ואנשים מתים.
אז אני מנתח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
