04:27. שעת הקסם. שעת החלומות. שעת המפלצות. אף אחד לא ער בשעה הזו. כל העולם ישן, ונדמה שאתה לבד.
אתה לא.
אתה מתעורר. שמעת רעש, היה לך חלום רע, הרגשת שהשעה החביבה עלי הגיעה- אני לא יודעת, וגם לא אכפת לי. אני מסוגלת להתמודד עם זה. אבל אתה ער.
חשוך. אפילו אין לך מושג איפה הקיר. איך אני יודעת? אני מכירה אתכם, בני אדם. אתם אוהבים את הקירות שלכם. הם נותנים לכם תחושת ביטחון. מזויפת, כמובן, אבל אתם לא מודעים לכך. מי אני שאנפץ לכם את האשליה הקטנה והחמודה?
אתם תמיד ישנים צמודים לקיר. אף פעם לא שאלתי למה. ממה הקיר מגן עליך? אולי תגלה עוד מעט שהקיר לא מגן עליך. הוא לא עוזר.
להפך.
אתה יודע למה אני אוהבת את הקירות שלכם?
לפעמים, אתם בני האנוש מתבלבלים בין הצדדים ונתקלים בקיר. זה פשוט מענג, לצפות בכם נופלים לאחור, המומים מכאב, דמעות שקטות זולגות מהעיניים שלכם.
אתה לא מתבלבל. אתה לוקח כמה דקות, להסתגל לאפלה. בחור חכם. לא מבדר, אבל חכם.
אתה לא מסתגל. חשוך מדי, ואתה מטושטש, חצי ישן.
להדליק את המנורה אפילו לא עלה בדעתך. אולי כן ובחרת שלא, כי אתה מעדיף לא לדעת. לדמיין. ההערכה שלי כלפייך עלתה. מישהו מיוחד. סוף סוף.
אז אתה יושב שם, בוהה לתוך האפלה, מנסה להסתגל לחושך, להפריך את מה שכל החושים מלבד הראייה צועקים לך, לאמת את מה שההיגיון שלך אומר- שאני לא קיימת. איזה יצורים מוזרים- מתעלמים מכל החושים מלבד הראייה. בוחרים להאמין במה שהם רוצים, לא במה שנכון. זה עלול להיות מסוכן.
אתה יושב, ב-04:33, מנסה להעלים אותי.
לא תצליח.
אנחנו יושבים, כמעט אף אל אף, אני מסתלכלת לך בעיניים, אתה מסתכל מבלי לראות. כמו תמיד, מה?
אנחנו כל כך קרובים, שאם אוציא לשון תרגיש משהו רטוב על האף. סתם חלום, היית פוטר את עצמך. רק הזיה של 04:34, ותשכח.
הייתי מצפה ממך ליותר, כי אתה מיוחד, אתה חולם, אבל בסוף, אתה עדיין אנושי. האנושיות תגבור עלייך, ואיתה השכחה.
זה נגמר. אתה חוזר לשכב. התייאשת מלהעלים אותי?
לא. ברור שלא. המוח שלך לא יוותר לך. הוא חייב הוכחה חד משמעית, לכאן או לכאן. אתם לא מסוגלים להמודד עם חוסר הידיעה, למרות שלפעמים עדיף. אתה תפקח את העיניים, תדליק את האור, תקפוץ את המיטה ותתפוס אותי לא מוכנה. כאילו שאפול במלכודת הפשוטה הזו. איכזבת אותי, נער-חלומות.
אבל אני אעמיד פנים שנתפסתי. צא מהמיטה, התרחק מהקיר היקר שלך. אני רק יכולה לומר שאצטער.
קצב הנשימה שלך מאט. נראה שבאמת נרדמת. שכחת ממני, נער-חלומות? אני סתם עוד חלום, הזיה של שעת הקסם?
אבל בסוף, האנושיות שלך חזקה יותר מהחלומיות שלך.
אמרתי לך.
אתה פוקח את העיניים. נתפסתי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
