אני משחר לטרף, מחכה מחוץ לביתו בדממה, זה מרגיש לי כמו משחק ילדים, חוץ מהפרט השולי, שמישהו ימות.
האיש בעל העיניים הגדולות, החודרות, פותח את הדלת ולוקח כמה צעדים תמימים קדימה, זה מצחיק אותי, שאף אחד לא מפחד עד שמאוחר לו מדי, בלי שהוא יודע, אני כבר מאחוריו, שולף את הסכין שלי, ודוקר אותו בגב, שלוש פעמים, החלק האהוב עליי, הוא כשהסכין חודרת את העור, הוא צונח על הריצפה בלי לזוז, ואני שוטף את ידיי בדמו החם והסמיך, והולך לדרכי.
כמה חבל שאני מכיר את אח של הקורבן, הוא הולך אליי ברחוב, בחיוך מאומץ, בא ואומר לי שלום, הוא אפילו לא חושד, אבל המשטרה כן, כעבור שעתיים הם תופסים אותי, אני לא מתנגד, שייקחו אותי, אחרי משפט ופסק דין, זרקו אותי לכלא לכל החיים.
מצחיק, זה מרגיש כאילו דרכתי על כל החיים שלו, של הקורבן, ברגליים מוכתמות בדם, ולי, זה עדיין, רק משחק ילדים.
האיש בעל העיניים הגדולות, החודרות, פותח את הדלת ולוקח כמה צעדים תמימים קדימה, זה מצחיק אותי, שאף אחד לא מפחד עד שמאוחר לו מדי, בלי שהוא יודע, אני כבר מאחוריו, שולף את הסכין שלי, ודוקר אותו בגב, שלוש פעמים, החלק האהוב עליי, הוא כשהסכין חודרת את העור, הוא צונח על הריצפה בלי לזוז, ואני שוטף את ידיי בדמו החם והסמיך, והולך לדרכי.
כמה חבל שאני מכיר את אח של הקורבן, הוא הולך אליי ברחוב, בחיוך מאומץ, בא ואומר לי שלום, הוא אפילו לא חושד, אבל המשטרה כן, כעבור שעתיים הם תופסים אותי, אני לא מתנגד, שייקחו אותי, אחרי משפט ופסק דין, זרקו אותי לכלא לכל החיים.
מצחיק, זה מרגיש כאילו דרכתי על כל החיים שלו, של הקורבן, ברגליים מוכתמות בדם, ולי, זה עדיין, רק משחק ילדים.