והיא תמיד עמדה שם, תמיד עומדת, ותמיד תעמוד.
גופה מכורכם, כאילו עולו של כל העולם על גוה הענוג.
שפתיה חיוורות, כאילו אני נושק לה מבעד לקרחון.
בעיניה מבט מזוגג, כאילו היא מביטה בי דרך חלון מוגף.
כאילו היא אינה באמת רואה אותי.
ובכל זאת, אני אוהב אותה, את אותה נערה מתה.
ואני שונא אותה על כך.
אני שונא את עצמי על כך.
שהרי את מי אאשים מלבדנו? את האהבה? את המוות?
הם לא קיימים.
לא בשבילה.
לא בשבילנו.
כי היא תמיד עמדה שם, תמיד עומדת, ותמיד תעמוד.
ואני חובק אותה, וגופה מכורכם.
ואני נושק לה, ושפתיה חיוורות.
ואני מביט בה, והיא אינה רואה אותי, דרך אותו חלון ארור.
חלון מקולל.
חלון מבורך.
והיא תמיד עמדה שם, תמיד עומדת, ותמיד תעמוד.
מאחורי החלון.
גופה מכורכם, כאילו עולו של כל העולם על גוה הענוג.
שפתיה חיוורות, כאילו אני נושק לה מבעד לקרחון.
בעיניה מבט מזוגג, כאילו היא מביטה בי דרך חלון מוגף.
כאילו היא אינה באמת רואה אותי.
ובכל זאת, אני אוהב אותה, את אותה נערה מתה.
ואני שונא אותה על כך.
אני שונא את עצמי על כך.
שהרי את מי אאשים מלבדנו? את האהבה? את המוות?
הם לא קיימים.
לא בשבילה.
לא בשבילנו.
כי היא תמיד עמדה שם, תמיד עומדת, ותמיד תעמוד.
ואני חובק אותה, וגופה מכורכם.
ואני נושק לה, ושפתיה חיוורות.
ואני מביט בה, והיא אינה רואה אותי, דרך אותו חלון ארור.
חלון מקולל.
חלון מבורך.
והיא תמיד עמדה שם, תמיד עומדת, ותמיד תעמוד.
מאחורי החלון.