פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 19962 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים סיפור שכתבתי. מקווה שתאהבו (: ~דניאל~
היי, זה קטע מספר קטן שכתבתי, חחח לא הוא לא יצא לאור(:
כל פעם שהסימן הזה : ---, יופיע הוא חוזר בזמן ונזכר במה שהיה. מקווה שתהנו.
שעון חול\ פרק 1
אבי נהונה:
ילד. זאת המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל בחיים. אתה מקבל אותו כשהוא עוד זרע, זרע קטן. אט אט, הוא מצמיח שורשים ועלים, והופך לפרח יפהפה.
כל דבר, שמאיים על צמיחתו של הפרח שלך, על גדילתו הבריאה, על נפשו העדינה, על גופו השברירי של הילד שלך. גורם לך להיכנס לעמדת התקפה.
מספיק לך לראות קצת דם, חתך קטן, דמעה צלולה. כדי לרוץ לסופר פארם ולקנות לו בדחיפות פלסטר.
לעומת זאת, כשאתה נחתך מעט. אתה סתם שוטף את החתך מעט במים ולא שם לב לזה במהלך היום.
זה ההבדל בינך לבין הילד שלך. לא משנה בן כמה הוא.
כשיש לך ילד, פתאום כל דבר הכי קטן, נראה כגורם מאיים לאורך חיו של הילד שלך.
מדרגה רעועה. חלב מקולקל. נפילה קטנה. אופניים. אש. מסיבות.
כשאתה אוהב ילד, אתה אוהב אותו כל כך שאתה מוכן להקריב את החיים שלך בשבילו. שהרעיון שאתה תקבור אותו ולא הוא אותך, לא מסתדר לך במוח.
הילד, בדרכו שלו. חי בשבילך. מגשים את הדברים שאתה לא הגשמת, נופל במקומות שאתה לא נפלת, אוהב את הדברים שאתה לא הצלחת לאהוב.
הילד שלך, זה ההצלחה שלך.
אתה תמיד מסתיר את הפגמים שלו, ומתרברב בדברים שהוא טוב בהם. בדברים שהוא מצליח בהם.
חי נפשי! שאף אחד לא יעז לשמוע בכלל, שהילד שלך, המצליח הקטן שלך, לא הצליח במבחן במתמטיקה.
כולם חיבים לדעת ולשמוע, שהילד שלך, הוא הכי טוב מבין כל הכיתה בספורט.
אני עוצם את עיני, ונזכר בו. בכוכב שלי, בגאווה שלי, בכאב שלי. אני שונא להיזכר באותם רגעים האלה, שנראים לך כמו נצח, בבית החולים.
באותם רגעים האלו, שאתה לבד לגמרי. רק אתה והצל שלך.
אבל גם אם אני מדחיק אותם, זה לא מוחק אותם, הם עדיין קימים, עדיין שורפים.
---
אני עומד להתחרפן. אני עומד לקחת עציץ ולזרוק אותו על הראש של הדוקטור המעפן הזה.
כל הרופאים האלה, חושבים שהם אלוהים מינימום.
ברור, הילד שלהם הוא לא זה ששוכב במיטה הלבנה הזאת בין כל הילדים החולים.
עמליה עוברת בין הרופאים, מגישה להם טפסים ומחליפה איתם כמה מילים.
כמו תמיד, היא מנהלת את הכל.
"דוקטור, תגיד לי מה קורה כאן?" היא שואלת בדאגה גלויה. "אני לא מבינה למה יש לו כל פעם סחרחורת. הגננת אומרת שהוא הקיא דם. יש רגעים שהוא נראה כאילו הוא הולך להתעלף. מה יש לו?" היא לוחצת.
אני משקיף עליהם ממושבי המתכתי, סביב מיטתו של אביתר, רוכנות כמה אחיות ומודדות לו לחץ דם.
אני לא דואג. אסור לי לדאוג. בכלל, אין לי סיבה לדאוג. נכון?
קולו של הרופא, אפור ומחושב, מדאיג אותי עוד יותר.
"אנחנו עוד לא יודעים מה קורה, גברת נהונה. בבקשה, תשמרי על רוגע וסבלנות."
מערכת הכריזה של המיון, מבקשת שדוקטור שגב, יגש אל מחלקת הילדים.
דוקטור שגב כמובן, חוטף את ההזדמנות ומברך לשלום את עמליה. אבל עמליה, לא מתכוונת להניח לו לחמוק מבין אצבעותיה.
היא מניחה את כף ידה הרועדת על כתפו. "באמת?" היא מדברת בציניות. "אז, אתה מוכן בבקשה, להסביר לי למה הילד שלי עבר בדיקת עיניים באמצעות אופתלמוסקופ,
בדיקות שמיעה, בדיקות שרירי הפנים והבעות הפנים, תנועות לשון, בדיקת רפלקס הבליעה שלו, ועוד עשרות בדיקות שכוללות יכולת לחוש דקירת סכין, להבדיל בין חום וקור ולזהות חפצים מוכרים כמו מטבעות, שלא לדבר על-"
סבלנותו של דוקטור שגב פוקעת. "גברת עמליה, אין צורך שתמני לי את כל הבדיקות שעבר בנך," עשה בידו תנועת ביטול. "כרגע, אנחנו עוד מבררים. אני לא רוצה להגיד סתם עד שלא נגיע לבעיה המדויקת."
עמליה נאנחה. "בסדר. בטוח שאין שום דבר מדויק שאתה יכול להגיד לי? כל דבר?" התחננה לפיסת מידע.
דוקטור שגב הזיז את ראשו מצד אל צד לשלילה, הסתובב לאחור, ושלח מבט אחרון אל פניה המיואשות של עמליה.
אילו רק ידעתי, כמה מבט אחד שווה אלף מילים. אילו רק הבנתי אז, שמבטים יכולים לדבר.
---
יש לי כל כך הרבה חורים בזיכרונות האלו. הם התרחשו לפני כל כך הרבה שנים, הרבה זמן לפני שאופק נולדה.
אופק מתישבת לידי על הספה בסלון, היא מחזיקה בין שתי כפות ידיה צלחת לבנה ועגולה, מלאת דגני בוקר.
לפחות היא אוכלת...
"הי," אני מנסה לדבר איתה. "איך האוכל? יאמי, יאמי, יאמי!" אני מחקה קול של ילד קטן ומתלהב.
מי היה מאמין שיבוא יום ויהיה לי כל כך קשה לדבר עם הילדים שלי.
הם גדלו כל כך. כאילו אף פעם לא היו ילדים. כאילו אף פעם לא נתנו להם להיות ילדים.
אופק מדליקה את הטלויזיה בחולמניות, מזפזפת בערוצים.
"אז..." אני אומר בקול רציני. "כבר ראית איך נראה יואב תאודור מנדלסון השלישי?" אני שואל.
היא מפלבלת בעיניה. "כן, הוא מופיע במגזין האופנה לאישה, בין הגברים המבוקשים." היא אומרת וסוגרת את השיחה כך.
מה שגורם לי לעוד זיכרון לעלות במוחי.
---
לאחר כמה ימים, אנחנו מגיעים אל משרדו של דוקטור שגב. אני מביט בו במבט מלא סקרנות. והוא מחזיר לי מבט מלא רחמים עצורים.
אני מרגיש רע כבר עכשיו, אני לא חושב שאני יכול לעמוד בזה, אני לא חושב שאני רוצה לעמוד בזה.
דוקטור שגב, הוא הבן אדם, שברגע אחד, במילה אחת, בשניה אחת, הוא יכול לגרום לכל המגדלים שבניתי באוויר, להתמוטט על הידים שלי.
הוא יכול להיות הבן אדם, שברגע אחד, ישאוב ממני כל חשק קטן לחיים, לאהבה, לרגשות, לשמחה.
"טוב," אמר בקול מעודד, שלא מעודד אותי בכלל! "גברת נהונה, האם את מבינה למה ביקשנו מאביתר להישאר בחוץ ולחכות לכם?" הוא שאל.
תמיד, תמיד, אבל תמיד זאת חייבת להיות היא. תמיד חיבים לפנות אליה. לכל הרוחות, אני גם ההורה שלו!
עמליה מהנהנת. "אתה רוצה לדבר איתנו בפרטיות על דברים שאתה לא רוצה
שאביתר יחשף אליהם," משיבה בקול יבש.
נו כבר. תדבר יא זקן מסריח.
דוקטור שגב מהנהן קלות, מושך את התיק של אביתר, מרפרף על כמה דפים ואז מפנה את מבטו אלינו.
"יש לאביתר לוקמיה," הוא אומר בקול חסר הבעה ורגש. המילים, לא מחלחלות בתוכי.
אני שותק, אפילו עכשיו, כשהיא בהלם, עמליה לוקחת פיקוד:
"לו-לוקמיה..." היא חוזרת אחריו כמו תוכי. "מה זה לוקמיה?"
במוחי, עולה התמונה של בני בן ה - 3 תלתליו הבלונדינים והרכים שסיפרנו לא מזמן.
עיניו הכחולות שאפשר לראות את הים נשפך מהן. ילד כזה, שופע חיים ושמחה, מתרוצץ ושובב. לא יכול להיות חולה...
דוקטור שגב משיב בדיוק כמו שמשיב רובוט. "לוקמיה היא סרטן הדם."
המילה סרטן פושטת את עורי, שורפת את בשרי וחותכת את אברי אחד אחרי אחד.
משאירה אותי עירום לגמרי, בלי יכולת להילחם או להתמודד, בקרב שלי מולה.
עמליה, עוברת לדבר במונחים פחות מעודדים. פחות אופטימים.
עמליה פותחת את שפתיה כדי להוציא מילה מפיה. שפתיה מתעוותות והיא שולחת מבט עגמומי לעבר הרופא, כאילו הוא אשם בכך שהיא בכלל צריכה להגיד את המשפט הזה. "כמה זמן?!" היא פולטת את זה בחצי זעקה.
זמן?
הדוקטור מרכין את ראשו אל השולחן, נמנע מלהביט בי ובעמליה. "אני לא יודע בדיוק. המחלה התגלתה בשלב מאוד מאוחר, היא כבר התפשטה בכל תאי העור, אני לא יודע בדיוק כמה זמן יקח עד שכל גופו של אביתר יקרוס. לצערי, אני אפילו לא חושב שכימותרפיה יכולה לעזור. האיברים שלו כבר קורסים... לא יעבור זמן רב עד שהוא יתחיל להקיא דם. אני ממליץ להעביר אותו בינתיים למחלקת האונקולוגיה."
הוא מדבר יותר מדי מהר, אני לא בטוח שאני שומע ברור. אני עוקב אחרי תנועות השפתיים שלו, אבל זה עדיין לא נתפס לי במוח.
הילד שלי חולה? אני הולך לקבור את הילד שלי? זה לא יכול להיות - אלוהים. לא.
אני מרגיש כאילו כל רגע, אני הולך להישבר על השולחן. אני לא חושב שאני בכלל בן אדם. אני חושב שאני עשוי מאוויר, אני כמו העננים. אני עומד להתאדות עוד מעט.
"כמה זמן? דוקטור, כמה זמן לכל הרוחות?!" עמליה מאבדת שליטה. דמעות מתחילות לנזול מעיניה חסרות ההבעה.
אני חושב שהיא תתפורר מולי, פתאום היא כבר לא כל כך חזקה ויציבה כמו שחשבתי שהיא. פתאום היא נראת לי דווקא די טעימה, בכל זאת, מי לא אוהב עוגיה?
אני רוצה לאטום את האוזניים שלי לנצח. אני נזכר במשחקי המחבואים שאני ואביתר היינו מנהלים כשלא הייתי בישיבות בכנסת. תמיד הייתי שוכח, כמה זמן צריך לספור לו. הוא תמיד היה מזכיר לי מחדש, שהזמן לא חשוב, רק המחבוא חשוב.
ואני לא הייתי מבין למה הוא מתכוון. היום אני מבין. היום, אני רוצה לרוץ ולהתחבא מתחת לשולחן של הרופא המחורבן הזה, ולתת לזמן לקפוא ככה שהילד שלי, יחיה לנצח.
---
אני דוחק את הזיכרון הזה לקצה האפל במוחי. אני לא ממש רוצה להיזכר בזה.
הכאב שהרגשתי באותה התקופה, היה יותר מדי גדול ללב אחד קטן שגם ככה חצי ממנו אבן.
"אז. את יודעת שדיברנו עם משפחת מנדלסון והם רוצים לקבוע תאריך לחתונה?" אני מעדכן אותה כבדרך אגב.
היא מביטה בי במבט חסר רגשות. "תעזוב אותי, בסדר?!"
אני מתרגז. "למה את חיבת להיות איתי כזאת חסרת רגשות? למה אני מרגיש שאני מדבר אל בן אדם שלא מרגיש אלי כלום חוץ משנאה?" אני שואל בכעס.
היא מחייכת אל הטלויזיה. "ככה אתה לימדת אותי להיות. כמו בובה."
---
"תיזהר על הילד!" קוראת עמליה דרך המטבח סתם כבדרך אגב. כאילו שהיא לא מציצה אלינו כל שתי שניות כדי לראות שהילד שלה לא הפך להיות שלד מהלך.
מרוב רגשות אשמה ובלבול, יצאתי שלוש שעות קודם מהישיבה וביקשתי מטלי שתבטל לי את כל הפגישות להיום. אחר כך, רצתי אל חנות הצעצועים וקניתי עשרות צעצועים לאביתר.
עבר חודש וחצי מאז שאובחן אביתר לראשונה כחולה לוקמיה במצב בינוני עד קשה.
כל יום, הוא הולך לבית החולים ומקבל תרומה נכבדת של תאי עור בריאים הנלחמים בחולים. רק ככה, אנחנו משאירים אותו בחיים.
הרופא אומר שכבר אין הרבה תקווה, אבל אני ועמליה מסרבים להאמין בזה.
אביתר, משחק בעשרות הצעצועים הסטירלים שהוא קיבל, אני חושב שהוא חושב שיש לו יום הולדת או משהו כזה.
איך אני יכול להסביר ליצור הקטן הזה, שהוא כבר לא יחגוג ימי הולדת?
כשאני חושב על זה שאני כבר לא אזכה לתת לו עוד מתנות, אני נתקף חנק בגרון ומסית את מבטי אל אביתר. אני רוצה לנצל כל שניה שיש לי, כדי להביט בו.
הפנים שלו חיוורות, העינים שלו שקועות, הידים שלו הן כמו שני חוטי צמר דקים. לפעמים אני חושב שמישהו יכול לקחת מספרים ולגזור לו אותן בטעות.
"אבא," הוא אומר בקול השמח שלו. "אתה חושב שיבוא יום, ואני אוכל לעמוד בלי לזוז ובלי לנשום כמו הבובות האלה?" הוא שואל בהתרגשות מעורבבת בתקווה.
אני מתאמץ לבלוע את הגוש המכוער הזה שנתקע לי בגרון. הדמעות מאיימות לפרוץ כל רגע.
עמליה, שהסתכלה עלינו כל הזמן הזה מבעד למטבח, קופאת לרגלי שאלתו התמימה של אביתר. מביטה במבט נטול הבעה בילדנו, ואז פורצת בבכי ונעלמת משדה הראייה שלנו.
אביתר, כבר שכח את שאלתו וחזר לשחק בצעצועים שלו.
אבל אני לא שכחתי. ולכן אני אומר בקול שקט, שרק אני יכול לשמוע אותו. "כן. אתה תיהיה בדיוק כמוהן, קבור באדמה הקרה, בפנים של בובה." אני רועד כשאני מדמיין את גופו הקטן עטוף בשקית שחורה וחונקת, ואז, אני מורה לאחת מהעוזרות שלנו להשגיח עליו ומסתגר בשירותים. לבכות עם עצמי.
---
אני מנסה לחשוב, איך הגענו למצב הזה. אני יושב ליד הבת שלי, ליד הבשר שלי, ליד הדבר שאני אמור לאהוב הכי בעולם הזה. ואני לא מרגיש איך אהבה זורמת לי בעורקים.
למה, אנחנו כהורים, חייבים לאהוב אותם רק כשהם מתים? רק כשהם חומקים מבין אצבעותינו?
---
אני חושב שהרגלים שלי הולכות ליפול לבד. עד מתי זה ימשך? האם אין לסיוט הזה סוף?
למה, למה מכל הילדים בעולם, על הילד שלי נפלה הקללה הזאת?
אני מסלק קצוות שערה מיותרת ממצחו של אביתרי. הוא כל כך שליו כשהוא לא בהכרה.
הוא מונשם, הילד שלי מונשם. הילד שלי, מוחזק על ידי מכונה מחורבנת. בלי המכונה המחורבנת הזאת, הילד שלי מת.
בחיים שלי לא חשבתי, שכל החיים שלי, תלוים במכונה מחורבנת.
מה יקרה אם תיהיה הפסקת חשמל כללית בבית החולים?
מה יקרה אם בלילה יבואו מתאבדים אל בית החולים ויחליטו לפוצץ אותו?
מה יקרה אם הילד שלי יתפורר לי בידים? מה יקרה עם העינים שלו יתגלגלו לאחור כמו בסרטים?
אלוהים אדירים. תהרוג אותי. בבקשה, אני מבקש ממך עכשיו, תהרוג אותי עכשיו. שום דבר כבר לא מעניין אותי. רק תהרוג אותי. תיתן לי להיות איתי, בכל מקום אשר הוא
ילך.
אני אוהב אותו. אני מרגיש את זה בכל חלק בגוף שלי. אני אוהב אותו יותר ממה שאני אוהב את החיים המזוינים שלי.
אני מצטער, אני מצטער! אני מצטער שהייתי חייב להבין את זה רק ברגעים האלו.
אני מצטער, שהילד שלי היה צריך לעבור את כל זה כדי שאני אבין שלחיים שלי אין משמעות בלי החיוך שלו בבוקר.
עמליה יושבת בצד, היא מעמידה פנים שהיא קוראת ספר, ומסתגרת מהעולם שבחוץ.
אני שומע צעדים במסדרון. ואני מביט בחוסר עניין בחבורת הגברים המקריחים בחלוקיהם הלבנים, המתקרבים אל חדרינו.
אני קם על רגלי כשאני רואה שהם נכנסים לחדרנו.
עמליה, מורידה את הספר מעט, כך שנוכל לראות את עיניה. היא נראת כל כך עייפה. כל כך לא איתנו. היא, כמו אביתר, בעולם אחר.
הרופאים המקריחים מדדים לכיווננו. "שלום משפחת נהונה," הם מברכים אותנו לשלום. אני מחזיר להם מבט קצר, גופי מתקשח.
עמליה מהנהנת לשלום.
"מה שלומכם?" שואלים הרופאים בחלוקיהם הלבנים. אני מסית את מבטי אל אביתר ומבין שצבע עורו, חיוור לא פחות מצבע חלוקיהם.
עמליה מתפרצת לפתע. "אין ממש שינוי, הדופק שלו קצת ירד הבוקר. אבל הצלחנו לאזן אותו טיפה, החום שלו עלה הבוקר ל - 40.1 מעלות. האחיות הצליחו להו-" עמליה מפסיקה לדבר כשהיא מבחינה במבט הנבוך של הרופאים.
"התכוונו אליכם, גברת נהונה." אומר בשקט רופא כהה עור. "הגענו לפה כדי לדבר איתכם על אביתר נהונה."
אני רוצה שהם ישתקו. אני רוצה לחנוק אותם ולהגיד להם שאני לא רוצה לדבר, שאני רוצה שהם יפסיקו לדבר ויתחילו לעשות משהו כדי להציל לי את הילד! אבל אני יודע שהם עושים כמיטב יכולתם כנגד המחלה הסופנית הזאת.
עמליה מסמיקה כמו עגבניה ומניחה את הספר שעד עכשיו קראה אותו על הרצפה.
"בסדר," היא אומרת בקול מת. "על מה אתם רוצים שנדבר?" היא ניגשת לעניין במין קול מתקיף כמו נמרה המגנה על גוריה.
דוקטור שגב, מפלס את דרכו בין הרופאים הבחירים ומהנהן קצרות לשלום. "תראו.
אני יודע כמה שזה קשה בשבילכם. אבל אביתר נמצא בסיטואציה הנקראת מוות קליני. הגוף שלו עוד חי, אבל המוח שלו כבר לא מתפקד. במילים אחרות? מת. לצערי, אביתר כבר לעולם לא יתאושש מזה. הלוקמיה תמוטט את גופו כל רגע. ולכן, מאחר וישנם איברים משמעותיים בגופו, שעוד לא נגועים במחלה הזאת, כמו הכליות, הריאות, המרפקים, ועוד כמה... רצינו לבקש ממכם לשקול לתרום איברים לאנשים שבאמת צריכים אותם. וכמו כן, לדבר איתכם על..." הוא גמגם טיפה, מביט בחבריו לעבודה במבט מלא משמעות. "לנתק את אביתר ממכונת ההנשמה."
אני עומד לפרוץ בבכי כל רגע, האף שלי ממש מעקצץ, אני רואה מטושטש, הפה שלי מעט מתעוות. אלו התסמינים לבכי אצלי.
אני מרגיש כמו אש הדולקת בל"ג בעומר באיזה חוף ים. תחילה, היא גודלת, ניזונה מהקרשים, בעוד הילדים מרקדים סביבה ושרים את שירי החג. היא מביטה בילדים המתכוננים לזרוק עליה נוזל מבקבוקים. היא חושבת שזה דלק, שיעזור לה לגדול ולכסות שטח נרחב יותר.. אבל בעצם זה מים. מה שהיא לא יודעת, זה שהמים יכבו אותה עד עפר. ושלילדים האלה, שהדליקו אותה ושמחו איתה, לא יהיה אכפת בשיט כשהם יעזבו את חוף הים עם מרשמלו צלוי.
כפות ידי נסגרות לאגרופים ובפעם הראשונה בחיים שלי, בלי לחשוב, אני עושה רק מה שאני מרגיש - אני מנתר כמו פנתר וקופץ בלי רחמים על דוקטור שגב. אגרופי הולמים בבטנו השמנמנה והרכה, בעודו צועק שאני אעזוב אותו.
רק אחרי כמה שניות, כשמפרידים ביננו הרופאים ועמליה כורכת את זרועתיה הארוכות סביב בטני ומונעת ממני להתנפל עליו בעזרת כמה מילים מרגיעות. אני נרגע קצת.
דוקטור שגב לעומת זאת, לא מוכן לוותר. "מה אתה חושב שאתה עושה? אבי, אני
עשיתי כל מה שיכולתי בשביל הילד שלך, וככה אתה מודה לי?" צועק לעברי כשחבריו לעבודה מרסנים גם אותו.
רופא אחר לידו, שולח מבט מזהיר לעברו וממלמל כמה מילים לא ברורות בעיצומה של האש. "אחי, תירגע. אתה עובר על כל חוקי האתיקה המנימלים של כל רופא שמחשיב את עצמו לרופא. הבן אדם הולך לאבד את הילד שלו, אין לך רחמים עליו? תעזוב אותו!"
הרגשתי איך הרצון לבכות גובר בתוכי. לא היה אכפת לי אם הוא אמר את זה בכוונה טובה או לא.
"י'חתיכת בן זונה מסריח," קיללתי. משתחרר מלפיתתה של עמליה המתחננת שארסן את עצמי.. "אני לא צריך את הרחמים של אף אחד ממכם! אתם סתם רופאים מטומטמים! אני לא... אני..." החלתי לבכות כשבהיתי בדמותו הנעלמת של אביתר. "אני לא צריך את הרחמים שלכם!" המשכתי לצעוק, פחות חלש. "הילד שלי. הילד שלי יחיה עד 120 כלומניקים עלובים שכמותכם! רופאים בנעל שלי! רוצח.. רוצחים-" הפסקתי לדבר, כשהבחנתי שהמיטה של אביתר רועדת. הרמתי את מבטי אל גופו המפרכס. קצף מוזר נפלט מפיו וחזהו החל לקפץ.
התמוטטתי על הרצפה, ידעתי שזה הסוף, בעוד עמליה צורחת על מיטתו שיתעורר, בעוד הרופאים מנסים לעשות לו החייאה. אני ידעתי שזה הסוף שלו. שעון החול של הבובה שלי, נגמר.
---
אגלי זיעה נוצרים במצחי כשהזיכרונות האלה מוקרנים במוחי. כמו סרט נע.
כמו סרט חי.
אני לא רוצה להרגיש את אותו הרגשה איומה שהרגשתי כשעברתי את זה,
אני לא רוצה להרגיש מת. אני לא רוצה להרגיש את הפחד מהבדידות עוד פעם.
אני לא רוצה לבלות עוד ערבים ריקים בבכי מול הקבר שלו.
ולכן, עמליה ואני, לעולם לא סיפרנו לאוהד ולאופק, שכיום, היה אמור להיות להם אח בין בערך 28. לא סיפרנו להם אף פעם, שהיה להם אח, ששעון החול שלו אזל בטרם עת.
אופק בוהה בי כאילו אני פריק מוחלט. מה שלא ממש משפר את הרגשתי.
"היה לך דזה וו, או משהו כזה?" היא שואלת ומנסה להסתיר את דאגתה.
אני מתקרב אל בתי, ולא מרגיש כלום. אני לא מרגיש אהבה, אני לא מרגיש רצון לגעת בה, לחבק אותה, לדעת מי היא, מה היא אוהבת לעשות. מאז אביתר, לא הרגשתי יותר כלום.
היא מתרחקת אוטומטית, ממשיכה לבהות במסך הטלויזיה.
אני מכחכח בגרוני. "אופק, אני לא רוצה לאבד אותך," אני מתוודה ומביט בה במבוכה. אני לא רגיל להביע רגשות.
אופק מזפזפת בערוצי הטלויזיה, דוחפת חופן דגנים לפיה ומזמזמת שיר מוכר.
ואז, כשאני חושב שהיא החליטה להתעלם מהשאלה שלי או שהיא בכלל לא שמעה אותה, אני שומע את קולה החלוש, צורב בבשרי המת:
"אבא," היא אומרת. "אי אפשר לאבד, את מה שלא היה לך אף פעם."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים למרות שזה נכתב לפני שנה ומשהו אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים :-) ~דניאל~
היי,
נחמד לדעת שמישהו נכנס לסיפור הזה- הוא באמת פורסם לפני לא קצת זמן ;)
תודה רבה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים את בטוחה לגבי הגיל שלך...?!... יוד
סתם.
קודם כל: אני מצטרפת בחום לאיחולים ששפעו כאן. ובצדק.
אישית אני ממש אוהבת כתיבה בגוף ראשון. אני מוצאת אותה יותר כנה והרבה יותר עשירה ברגש, זה מעיד משהו על הנפש שלך... אבל יש לי איזו המלצה אישית. נכון שיותר קל לכתוב בסלנג, זה הרבה יותר זורם ונשמע יותר אותנטי, אבל כקוראת (נלהבת ..) אני מרגישה שזה קצת הרבה מוריד את האיכות והרמה של הכתיבה. את מבינה מה אני מתכוונת?! התחושה הזו שאתה נתקע תוך כדי קריאה כי משו לא ממש מתאים לך שם, לא קשור. תנסי "לטעום" כל קטע שאת כותבת ולוודא אם הוא באמת משקף מה שרצית לומר בו. אז רק רציתי לחזק אותך ובאמת אני מחזיקה לך אצבעות!!!! תמשיכי בספר(ים) שלך, הוא מקסים ונוגע ללב מאד. אל תפסיקי לכתוב! אני רוצה את פרקי ההמשך...
:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים בקשר לשאלה שלך ~דניאל~
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים זה היה בצחוק אבל... יוד
עכשיו אחרי שקראתי אני יכולה לומר שלמרות הגיל שלך את מצליחה להגיע למקומות מאאאאאאאאד עמוקים.. אני חוזרת ואומרת שהכתיבה שלך מעולה.. יש לך עתיד!!!!!!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים (: ~דניאל~
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים היי דניאל, מה קורה ? גם את מרגישה משוחררת מהלימודים !? טליה (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים חחחחחחחחח אמן [!!!] D: ~דניאל~
לצערי הרב, בגלל שבקרוב מחלקים מבחנים, יש לי שלוש מבחנים רק מחר1
אבל אם לזה את קוראת "משוחררת מהלימודים" אז סבבבה[=
=
הכל מעולה , מה איתך ? [=
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים תודה, אני באמת לוקחת את זה לתשומת ליבי (: ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים עוד פרק, אני מקווה שתאהבו גם את זה, הוא קצת שונה . (: ~דניאל~
כמו שאמרתי, הספר מגולל את סיפורם של כמה אנשים, אבל הוא עוקב במיוחד אחרי שתיים מהדמויות הראשיות : אופק ויואב, שני צעירים בני 18 + -, שההורים שלהם החליטו לשדך בינהם כדי לגרום להם להתחתן ותוך כדי כך להרוויח ירושה משפחתית גדולה.
אבל יואב ואופק שונאים אחד את השניה, והם ממש לא מתכוונים להתאהב או משהו, לא כמו שההורים שלהם רוצים (ועושים הכל כדי שזה יקרה!).
אז אלו הדמויות הצעירות של הסיפור, ומין הסתם, הן גם יהיו יותר שמחות(: אני מקווה שתהנו גם מהן, ואם תרצו להמשיך לעקוב אחר סיפורהם של: אוהד ואבי, פשוט תגידו לי ואני אפרסם את הפרקים שבאים מנקודת המבט שלהם... [=
לא שייכת לפה \ פרק 28
אופק נהונה:
גיששתי כמו עיוורת באפלת המסדרון. פחדתי להדליק את האורות מחשש שכל הבית יתעורר.
הרגשתי כל כך קטנה לפתע. מתהלכת לי לבדי בלילה במסדרון של אחוזה ענקית שאני לא מכירה.
התמונות והדיוקנים שנתלו על כל סנטימטר מעוקב בקירות המסדרון הרחבים, גרמו לי להרגיש יותר זרה.
מה לי ולציור של איזה צייר מצליח במאה ה - 19?
ולחשוב שאני חייתי על רמה. האנשים האלה חיים על גבעה.
עברתי את המסדרון הגדול, נכנסת לאחד צר יותר עליו כתוב חדרי מגורים.
אלוהים תודה. חשבתי לעצמי כשהבחנתי בדלת עליה מתנוסס השם יואב באותיות מוזהבות.
התקרבתי אל הדלת החומה שנראתה לי כעת מפחידה ומאיימת יותר מתמיד.
איך הגעתי למצב הזה?
לכל הרוחות. הייתי אמורה להיות במיטה שלי עכשיו. אבל לא, אני נוקשת על דלתות של איזה נער דפוק שאני הולכת לישון איתו באותו החדר.
"מה את עומדת שם כמו בול עץ?!" נאנח הקול מאחורי.
קפצתי על עקבי מרוב בהלה, גופי איבד כל טיפת שווי משקל ונמשך אחורה.
"אה-"
יואב הרים את ידיו אל האוויר, תופס אותי בזמן כשאני נופלת עליו.
התנשמתי בעודי נשענת על זרועתיו שעדין תפסו את מותני מאחורה.
התאפסתי על עצמי, מייצבת את עמידתי ומסתובבת לאחור. עיניו הכחולות, הכו בי גם בלילה.
"הממ... תודה. אז, רציתי לדעת איפה אני ישנה?" המשכתי לקוות לתשובה אחרת.
יואב עקף אותי ונכנס אל חדרו. מושך אותי אחריו.
"כאן את יושנת," רטן. "וזה לא היה רעיון שלי! ההורים שלי יעשו הכל כדי לקרב אותנו. אפילו אם משמעות הדבר יהיה..."
נשמתי עמוק וסרקתי את החדר המפואר. הכל נראה פשוט מושלם. מטלויזית הפלזמה הענקית עד לשידה החומה והמהודרת עליה נשענה מנורת הלילה שלו.
רק בעיה אחת קטנה. בחדר ניצבה מיטה זוגית בלבד.
הרמתי גבה בפקפוק. "אנחנו נישן באותה המיטה?!" קולי צווח בהיסטריה.
הוא הנהן בשיעמום ופשט את החלוק הכחול שלו, חושף את גופו השרירי ומשאיר רק את הבוקסר.
השרירים הטפוחים שלו, לא קרצו לי אפילו. מאחר וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה לחזור הביתה.
"אני לא ישנה איתך!" מחיתי בקול צרוד.
הוא הזיז את מעט את שמיכת הפוך, התיישב על המיטה המזמינה, הוריד את כפכפי הבית שלו, ונשכב על המיטה. מתכרבל עם הפוך.
הוא לא רציני איתי. נכון?
המשכתי לבהות בו, מתכרבל בפוך ולא האמנתי שהוא באמת רציני. הוא לא באמת מסכים לזה נכון?
"אני לא ישנה איתך!!" חזרתי בקול חזק יותר.
הוא שינה צד ופלט נחירה קטנה מאפו. מה שרק גרם לי להתעצבן יותר.
אני אשן על הרצפה. זה הכל.
פשטתי את הסוודר שלי וזרקתי אותו על הרצפה, מדמה לעצמי שזאת כרית נוחה ורכה והתכופפתי כדי לשכב עליה.
"נו באמת," התרגז יואב והרים מעט את פניו אלי. "את לא באמת רוצה לישון על הרצפה. זאת אומרת... את סתם תתקררי וכל זה. ואין לי כוח לטפל בך אחר כך."
"אתה לא תטפל בי!" החזרתי.
הוא מלמל כמה קללות עסיסיות. מתעצבן. "כן, אבל ננה כן תצטרך. ומה זה משנה? נו בואי כבר לישון. אני לא אגע בך במקל," הבטיח.
הרכנתי את ראשי והנחתי אותו על הסוודר. הקור החל להשפיע.
"בטח." צקצקתי בלשוני. "כי אין לך פה מקל! אבל אתה תיגע בי עם היידים!"
"בואי כבר לישון. את סתם תתקררי. את רוצה שאני אקח אותך בכוח אולי?!" התרגז וחשף זרועה שרירית.
שובינסט מסריח.
"אני בסדר. המיטה - זאת אומרת הרצפה, נוחה לי מאוד. ובכלל, מה יש פתאום אתה נחמד אלי? הרי במכונית לא שמת עלי בכלל! שלא לדבר על העובדה שהסגרת אותי בפני ההורים שלך."
הוא טפח על הכרית שלו מולי. "תעשי מה שאת רוצה! תקפאי מקור מצדי..." הפטיר בכעס ודחף את ראשו עמוק בתוך שמיכת הפוך החמימה.
החנקתי את הגוש הענקי שעמד לי בגרון.
אני שונאת אותו.
לאחר כמה דקות. הרגשתי איך עצמותיי מתחכחות עם הרצפה הנוקשה והקרה. כאב לי לזוז.
"יואב?" מלמלתי במבוכה. לכל הרוחות, אני מפונקת. מה לעשות...
יואב פלט נחירה.
"יואב?" חזרתי בקול רם יותר.
יואב פלט עוד נחירה. והפעם, הוא גם הסתובב על הבטן.
"יואב!!!" צרחתי בכעס. כמובן שהוא שמע אותי. אבל הוא רצה לעשות לי דווקא העשיר המחורבן הזה.
הוא הרים את ראשו והביט בי בחיוך מלא ניצחון. "כן אופק, אני יכול לעזור לך במשהו? את צריכה מים? אולי - "
קטעתי אותו. "אוף שתוק כבר. בסדר, בסדר! אני אשן איתך במיטה. אבל לכל הרוחות איתך," הרמתי את קולי ונעצתי בו מבט מאיים. "אם תיגע בי רק בציפורן שלך. אתה מבין אותי? אתה בצד שלך, ואני בצד שלי!" הכרזתי.
הוא שלח אלי חיוך זורח ופינה לי מקום בצד ימין במיטתו.
הכרתי בתבוסה שלי.
לא החזרתי לו חיוך. התאפקתי שלא להחזיר לו איזו כאפה כואבת על הפנים.
התקרבתי באיטיות אל המיטה, וברגע שידי נגעה במיטה הרכה והגדולה, הרגשתי איך כל העייפות של כל היום נופלת עלי לפתע ונשכבתי עליה במהירות. הפחד ליפול צרם.
הפנתי לו את גבי ומשכתי את השמיכה במבוכה לכיווני. הוא לא התנגד לשם שינוי.
"שאצבע אחת שלך לא תעבור אל הצד שלי!" חזרתי בפניו. מנסה באופן נואש לחקות קול של איזה מאפיונר איטלקי.
הוא מלמל כמה מילים להסכמה.
"האצבע שלך על הצד שלי," לחשתי כשבהיתי במעורפל באצבעו שכמעט נגעה בבטני. "תזיז אותה."
יואב הכריח את עפעפיו הכבדים להיפתח כשהוא נשכב על הצד כדי להביט בה.
"אלוהים. נהונה." הוא חזר לישון שוב.
"ביקשתי," חזרתי בקול כועס יותר. "האצבע שלך. היא על הצד שלי במיטה."
הוא נבח כעת, "למי אכפת?! תני לישון כבר."
כשכל היום שלך עובר רע. ואתה לא מגיב לדברים הרעים שעוברים עליך ואתה לא נלחם בהם. אז מספיק לך דבר אחד קטן, כדי להוציא עליו את כל העצבים.
משכתי את השמיכה מהחלק העליון של גופו של יואב. "יואב," אמרתי בקול קשוח.
הוא לא ענה.
"יואב. זאת הזדמנות אחרונה בשבילך!" איימתי. "תזיז את האצבע שלך מהצד שלי."
יואב קירב עוד יותר את אצבעו המתפתלת אל בטני.
"בסדר גמור אתה ביקשת את זה. " המשכתי בקול מעוצבן.
הוא גיחך. "מה שתגידי, נהונה."
נשכתי את שפתי התחתונה בזעם והנחתתי את אגרופי בכל הכוח על אצבעו של יואב.
הוא צעק בקול. קופץ בכאב. "לעזאזעל איתך!" נהם בעודו מלטף את אצבעו הנפוחה. "למה עשית את זה?" הנמיך את קולו.
לא יכולתי לראות את אצבעו הנפוחה. זה גרם לי להרגיש אשמה. וידעתי שאני חייבת להישאר חזקה כדי ללמד אותו לקח.
סובבתי לו את גבי. "בפעם הבאה שהאצבע שלך תיהיה בצד שלי, אני נשבעת לך שאני אנשך לך אותה עד לבשר," אמרתי בקול יציב. מרוצה מעצמי.
יואב צנח על המיטה בעצבנות. "יופי. אני יושן עם מטורפת..."
משכתי בכתפיי, מחייכת לעצמי.
חיוכי המרוצה והזחוח, נמוג באפלת הלילה העוטפת אותי בזרועתיה הקרות, שואבת אותי בעל רצוני לדיכאון ולפחד.
אני לא יודעת מה השעה עכשיו, שהכל לפתע מרגיש כל כך קר וחשוך. שחור.
אני לא אותה אחת. ביום אחד, כל מה שהכרתי והייתי, התהפך. אני לא יודעת מה אני עכשיו, אני רק יודעת, שאני כבר לא אותה אחת.
המיטה שלי, היא כבר לא אותה מיטה. החדר שלי, הוא כבר לא אותו החדר. הכאב והבלבול שלי, הם כבר לא אותו כאב ובלבול, הם הפכו לכאוס אחד גדול.
הכל מעורבב אצלי. ההתרגשות. השמחה. העצב.
אני מתגעגעת לאמא ואבא, אבל אני שמחה שיש לי הזדמנות להכיר חיים אחרים, בלי האזיקים שלהם. אני מתגעגעת לספה שלי. לעוזרות שאליהן הייתי כל כך רגילה. אני מתגעגעת למי שהייתי.
אני מתגעגעת לאותה ילדה תמימה ושקטה, שהיתה קוראת ספרים גם בשעות המאוחרות של הלילה. אותה הילדה שהיתה דוגמת מופת למרבית המתבגרים בישראל.
איפה היא? איפה החיוך המתוח שלה? איפה העיניים הנוצצות שהיו לה?
זה כאילו רק עכשיו אני מבינה, את ההשלכות של המעשה שלי. כאילו רק עכשיו אני מבינה, שאני כבר לא הולכת לגור בבית שלי. לראות את ההורים שלי. לריב עם אוהד.
אני כאן, כן, כן, פה ממש. בתוך המיטה הענקית הזאת, מכוסה בפוך הלא פחות ענקי הזה. אני יושנת עם זר. זר מוחלט, שמתייחס אלי כמו אל זבל ושכבר עכשיו נראה לי כמו איזה שובינסט.
אני אבודה. אבודה בתוך כל הסיבוכים והקשרים שאני עושה לעצמי. אני אבודה ותקועה בתוך החיים המזופתים שלי. אני לא יכולה לברוח. אין לי לאן לברוח.
פתאום, שהגעגועים מציפים את כל גופך, כל התמונות והזיכרונות שנעלת עמוק עמוק בתוכך וחשבת שאתה כבר לא זוכר את אותם הרגעים הקדושים, גדושי השמחה והאושר, מתיישבים על ליבך. גורמים לך למין תחושת מעוקה מרגיזה.
זיכרון ישן ומתוק של ילדה קטנה עם קוקיות ועם חצאית מגוהצת, גרם לי לפרוץ בבכי שקט. אני הייתי הילדה הזאת. מה נשאר בכלל מהילדה הזאת?
מתי גדלתי כל כך מהר? מתי הגעתי למסקנה שאני מסוגלת לישוא בכובד הנשואים ולהקים משפחה משל עצמי? איך הזמן עבר כל כך מהר?
הדמעות זורמות על לחיי ונופלות באיטיות על הסדין, נספגות בפוך הענקי.
אני סוגרת את כפות ידי לאגרופים. אני כבר לא סופרת את מספר הפעמים שבכיתי בזמן האחרון. זה כל כך מרגיז.
חנקתי יבבה ומחיתי את דמעותיי בעודי משננת ללא הפסקה בראשי שאני חיבת להיות חזקה.
יואב התהפך אל הצד השני של המיטה, ראשו מופנה אל גבי.
"בכית." אני קופצת כשקול עייף וישנוני נושף בעורפי וחותך את הדממה.
יופי זה פשוט נפלא.
אני מסתובבת אל הצד השני, כדי לראות את פניו של יואב.
"לא בכיתי," אני שולחת את כף ידי אל פני ובודקת במהירות אם הן רטובות.
אני זועפת כשאני מגלה שאני ממש גרועה בניגוב דמעות.
יואב מכחכח בגרונו במבוכה. "אל תבכי לידי בסדר. אני שונא גם ככה לראות בנות שבוכות. וחוץ מזה, את ישנה אם חתיך על, אז את אמורה לקפוץ מרוב שמחה ולא לבכות כאילו אני אונס אותך או משהו," הוא מתלונן בקול מבודח.
"אף פעם לא ישנתי קודם עם בחור. זה די מוזר," אני מתוודה בצרידות. "חשבתי שהכל יהיה קצת יותר איטי. אתה יודע, להכיר לאט לאט, לדבר, להתחבר. ואז כאילו... הממ... חתונה וכאילו רק בסוף לישון ביחד וכל זה," אני מדברת מהר כי אני ממש נבוכה כעת. אני לא מאמינה שאמרתי את זה.
אני בוחנת את הבעת פניו של יואב. הוא לא נראה מופתע בכלל.
"חכי. זאת רק ההתחלה. את באמת חושבת שנכנסת לאיזה גן עדן, מותק? הגיע הזמן שתפתחי את העינים שלך ותביני שלא הולך להיות לך קל כל כך. אני יכול לראות את זה בעינים שלך. את הצמא לחופש ולאושר. טוב, מותק, הגעת למקום הלא נכון," הוא סוגר חצי עפעף. הוא נראה כל כך מותש. אבל אפילו עכשיו, כשהוא נראה כמו איזה הומלס שלא ישן יומיים, הוא עדיין יפה בעיני.
אני לא חושבת על הדברים שהוא אומר לי. אני מדחיקה אותם. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לשאת כל כך הרבה דברים באותו הזמן.
"אתה כועס עלי או משהו?" אני מנסה להעביר נושא ולדבר בחופשיות עם אותו הזר הזה, שאני חולקת איתו את המיטה, אותו הזר, שאני הולכת לחלוק איתו כל כך הרבה זמן כפי הנראה.
הוא מתהפך על הבטן. "את יכולה להתנשק עם מי שאת רוצה. לא אכפת לי ממך. אכפת לי רק ממישהי אחת בעולם הזה."
אוקי. איזה ווידוי מלא אהבה וחיבה.
אני מתאפקת לא לפרוץ בבכי. האידיוט הזה.
"בסדר. גם לי לא אכפת ממך אתה יודע? אתה אידיוט!" אני פולטת בזעם לא מרוסן ונושכת את לשוני כשאני מבינה שאמרתי את זה.
"תודה, מותק." הוא יורה בציניות. "ואת פשוט גאון, אין, פשוט גאון! בכל מקרה, גאונה שוברת אגדולים שלי, תשמרי קצת מהדמעות שלך גם למחר, כי את הולכת לסייר עם ננה."
"איזה סיור?" אני מבולבלת עוד יותר כעת.
בקולו, אני יכולה לשמוע את החיוך. "את לא יודעת? כנראה שכחתי להגיד לך את זה מקודם, כשהתנשקת עם דותן," הוא יורה. "את הולכת לסייר עם ננה בכל האחוזה, אחר כך יציגו בפנייך את כל העובדים ואז את הגינה והלאה."
אני נאנחת. "ואיפה אתה תיהיה?" אני שואלת. זה מוזר כל כך, לשאול אותו איפה הוא יהיה, לבקש ממנו דין וחשבון, לישון איתו, לדבר איתו!
"אני לא ממש יודע," הוא מנסה להישמע לא מוטרד אבל אני יכולה לזהות את זה בקולו. "האמת שתמיד הייתי הולך עם..." הוא נעצר ומתנער. "אבל עכשיו, אני לא ממש יודע. אני מקווה שלאיזה מסיבה נחמדה."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים את יכולה לכתוב עוד פרק אני במתח! מלכת הספרים
הייתי שמחה אם היית כותבת את נקודת המבט של אוהד הנקודת מבט שלו הכי מעניינת
אני יכולה לשאול אותך אם זה בסדר שאציע רעיון להמשך הסיפור?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים זה לא בסדר, זה מצויין, אני במחסום כתיבה מייגע ביותר. תציעי כל מה שיעלה ברוחך החכמה D: ~דניאל~ (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים O.K הנה הרעיון מלכת הספרים
טוב אז הרעיון שלי היה שאוהד נהונה פוגש מישהי ברחוב והוא מתאהב בה ממבט ראשון ואז היא מפגישה אותו עם הוריה ואבא שלה היה א5חד הרופאים שטיפל באח שלו יאיר(אם זה לא נכון אז תתקני אותי אחר כך)אז בעצם אוהד מגלה את סודו האפל של אביו אבי ומשם העניינים מתגלגלים
מה דעתך?
מקווה שתאהבי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים סורי.. מלכת הספרים
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים את תמיד יכולה לערוך ולתקן את ההודעה. לא צריכה לכתוב הודעה חדשה. ליז מאילת:-) (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים אין לי מושג איך אורכים הודעה מלכת הספרים (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים היי מלכת הספרים-מה שלומך חמודה ליז מאילת:-)
ראשית אומרים עורכים ולא אורכים.
תפתחי את ההודעה שכתבת,בחלון כתוב:הוסף תגובה,סגור חלון התוכן, קישור ישיר להודעה,עריכה.
לוחצת על העריכה,נפתח לך חלון גדול לבן.את מתקנת מה שאת רוצה,מוסיפה,מוחקת,בקיצור עורכת כמו שרצית. לוחצת על המילה שמור למטה.וזהו חוזרת להודעה שלך.
מקווה שעזרתי. תנסי.ותגידי אם הצלחת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים תודה רבה לך ליז יקרה! מלכת הספרים (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים סוף שבוע נפלא חמודה:-)) ליז מאילת:-) (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים יפה תהילה
אבל אני מבכימה איתך שזה לא אחד הפרקים המדהימים.
אבל למה פרק 28?איפה כל שאר הסיפור?
ות'אמת,עד עכשיו הכי התחברתי לאוהד :)
איפה הפרק השני שאמרת שתעיל-או שהתכוונת לזה?
לילה טוב מתוקה! :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים חחחחחחחח (; אני כל כך הולכת לצאת מוזרה עכשיו אבל... ~דניאל~
היי תהילה [=
מאחר ואני מאמינה במזל, כשאני בוחרת פרקים אני בוחרת אותם בצורה אקראית לחלוטין.
אני פשווט מורידה את העכבר, נופלת על פרק, ושמה אותו.
בשיא הרצינות!D:
אני יודעת, זה נשמע מוזר, אבל ככה אני P:
בכל מקרה, אני אעלה היום את הפרק השני, במיוחד בשבילך! (=
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים הידדXD תהילה
רק תעשי טובה ותפתחי שרשור חדש למה מהזה קשה למצוא את הפרקים בין כל השבחים שאת מקבלת פה(לכבוד!:)) וההערות של אנשים...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים היי דניאל(: מלכת הספרים
הפרק הזה היה קצת מאכזב אך בכל זאת נהניתי לקרוא והסיפור שלך סחף אותי לתוכו
דניאל כל הכבוד!!
תודה על הטיפים
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים תוווודה , אני מכבדת כל ביקורת, וזה ממש בסדר, אני אפילו דיי מסכימה איתך, זה אחד מהפרקים הפחות טובים (: ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים סיפור מעולה! תהילה
אבל מה אני אגיד לך,קראת אותי לחתיכות בדיוק כמו את הגיבור שלך... :O
בערך מה שהרגשתי כשסיימתי את "שומרת אחותי".
תפרסמי עוד פרקים?..אני ממש רוצה לקוות שיהיה בסוף הספר HAPPY ENDING.:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים חחחח עם פירגון כזה, בהחלט (: ~דניאל~
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים אני פשוט בכיתי זה כ"כ מרגש. טליה (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים היי טלטל חמודה, מה שלומך? ליז מאילת:-) (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים בסדר גמור, קראת את הסיפור ? משגע כ"כ מציאותי. טליה (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים כן, קראתי .מרגש מאוד.ודניאל כישרונית. לצערנו הוא מציאותי. ליז מאילת:-) (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ליזוש .. ~דניאל~
הסיפור עצמו, לא אמיתי - ברוך השם ! אומנם במציאות של היום עם מחלת הסרטן, כתבתי אותו כאשר שמעתי על מספר מקרים מצערים המזכירים את המקרה הזה... אבל לא ליז, הסיפור לא מציאותי ואני שמחה שהוא לא כזה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 15 שנים ו-7 חודשים ליז וטלטול, יקירותיי (: תודה רבה לכן . אין לי מילים כדי להודות לכן כמה שאני שמחה שאתן מפרגנות [= ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
-
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים וואו דניאל, הוא מקסים! יש לך כישרון כתיבה מיוחד. טליה
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים חחחחחחחחח תודה טלטול (: ~דניאל~
ווואו , אני ממצמצת כמה פעמים, כי לא בטוווחה שזה באמת נכון.
כל כך הרבה תודהה על כל הפירגון [=
-דניאל .
ואני מעלה עוד פרק היום [;
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים וואו....... מלכת הספרים
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים תודה לך. ~דניאל~
אז קודם כל תודה.
דבר השני, הספר עצמו לא מתעסק רק בחייו של אבי נהונה. הוא מתעסק בעוד דמויות. אם תרצי לקרוא עוד חלק מפרק אחר מתחת להודעה שלך כתבתי הודעה בשם "עוד פרק" (:
שם נמצא עוד פרק [=
מממש תודה . (:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים וואו!! מדהים! לידור
דניאל, כתבת כל מדהים!
העברת בי צמרמורת!
תהיי בטוחה שברגע שהספר שלך ייצא לאור (וכן, הוא ייצא) אני הראשון שיקרא אותו :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים חחחחחחחחחחחחח (= ~דניאל~
דידידיידי תפסיק, אני עוד אסמיק (:
המון המון תודה [=
חחחחחחחחח אתה רציני ?
האמת שחשבתי שיצא לי ממש גרוע, ולא יודעת חשבתי למחוק את זה או משהו . [=
חחחחחח, אל תדאג, לך אני אסדר את הספר בחצי מחיר (;
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים אני מאוד רציני! לידור
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים אממ כרגע אני לא יודעת . ~דניאל~
הכתיבה של הספר, שואבת ממני הרבה כוחות. נפשיים ופיזיים - כאחד .
להוציא ספר, זה גם חתיכת הוצאה (: ובגיל שלי, זאת גם התמודדות מאוד מאוד קשה.
אני צריכה לחשוב על העניין, בינתיים אני פשוט כותבת אותו להנאה שלי (:
תווווודה [=
ואם תרצה לקרוא עוד פרקים, פשוט תבקש (:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים אממ.. לידור
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים עוד פרק (: ~דניאל~
חחחחחחחחח בכיף D;
אממ, אני מקווה שאני לא דוחפת לך את הפרק לפה או משהו (אפשר לדחוף פרק לפה???) כי באמת שאתה לא צריך להרגיש חייב או משהו [=
בכל מקרה, הספר שאני כותבת, מורכב מכמה דמויות מרכזיות שהחיים שלהם לא קלים, אבל הם מתעדים את ההתמודדות שלהם.
בכל מקרה, החלטתי לתת לך להכיר עוד אחת מהדמויות (גם לה יש עבר והווה מאוד קשים) אל תחשוב שכל הדמויות בספר שלי בנויות על מציאות קשה. ממש לא, יש גם דמויות מטופשות ושמחות [= אבל אני יותר נקשרת דווקא למתוסבכות .
כמה מפתיע... D:
טוב, תכיר את הדמות הזאת:
אני עוצם את העינים שלי, לוקח שכטה, ומשעין את ראשי על אותו הקיר המקולף. אותו הקיר שאף פעם לא יתמוטט, לא משנה כמה פעמים אני אנסה לשבור אותו כשאני איהיה מסומם.
אני אוהד נהונה, אח של אופק נהונה. אני בן 13.
אני נמצא בתוך החור של מזרחי, מוקף בלפחות 15 אנשים. אני חושב שיש פה אנשים מכל הגילאים, קטנים יותר ממני וכאלה שעברו כבר ממזמן את ה - 20.
הם שכובים על הרצפה, ממלמלים דברים לא ברורים ומחייכים אל התקרה בחדרים המעטים שיש בחור של מזרחי.
אני לא יודע בדיוק מתי התחלתי עם הסמים, אבל אני יודע שאני בחיים לא אוכל להפסיק. לא כי אני לא יכול, אני פשוט לא רוצה. טוב לי ככה.
אני חושב שהסם הראשון שלי היה בגיל 11, לפני בערך שנתיים ככה. זה היה חשיש.
אני עדיין יכול לשמוע את הצחוק שלהם, אני עדיין יכול לראות אותם עומדים מולי, גופם מאיים יותר מתמיד.
"נו קח מה אתה הומו?" הם אמרו בקול מתנסה ובוגר. "נו אחי, אני ניסיתי את זה ותראה אותי, אני עוד חיי! יאללה, תנסה כבר, אל תיהיה הומו הא?"
הם מעבירים את החומר מיד ליד, מסתירים אותו בכל מקום אפשרי, כאילו הוא אוצר. אני זוכר איך הם הסתכלו עלי, כאילו אני איזה פחדן או חנון.
אני לא חושב שאני אשכח כמה שהיד שלי רעדה כשלקחתי חשיש בפעם הראשונה, אגלי הזיעה המצטברים במצחי גרמו לי לרצות לשטוף את פני.
אחרי שאתה לוקח את זה, אתה גמור. אתה לא ממש יכול לתפקד בלי זה. זה סוג של ארוחת ארבע בשבילך, וזה עוד במקרה הטוב.
בהתחלה, ניסיתי לשחזר את הכנפיים שהרגשתי שצמחו לי בפעם הראשונה, אבל הפעמים שבאו אחרי הפעם הראשונה, כבר לא היו אותו דבר בדיוק.
מכאן, הכל היסטוריה והיסטריה. אתה מתיז על עצמך כמות לא מוגבלת של דאורדורנט, מצחצח את השינים שלך 6 פעמים ביום, מאבד את כל החסכונות שלך, מבלה את זמנך בבילוי עם חבורת ילדים זרוקים.
זהו, כמו שאומר מזרחי, אתה פשוט גמור.
אבל בגלל שאתה כל כך עמוק בתוך הבוץ, ואתה כבר לא יכול לברוח לשום מקום, אתה אומר לעצמך, לפחות בוא נגוון.
אז אתה מתחיל לגלגל ג'וינטים, לשתות בירה לבנה עם חברים ומשם לשתות וודקה ולף.
זה בור ללא תחתית, כשאתה חושב שאתה כבר לא יכול ליפול נמוך יותר, אתה מגלה שטעית.
ראשה של סול, שמוט על בטני, היא מתגלגלת מצד אל צד על הרצפה וממלמלת כמה דברים לא ברורים.
"פאק, אחי מה היא לקחה, המסוממת?" אני שואל בדאגה, כי אני יודע שהגוף של סול חלש.
דינגו ששכוב על הרצפה עם עינים פקוחות כמה מטרים ממני. הוא לא עונה, הוא במימד אחר.
אני נאנח, לוקח עוד שכטה, ומלטף את שיערה עמוס הגוונים של סול. וכשאני אומר גוונים אני מתכוון לזה שהמשוגעת עשתה 5 צבעים בשיער שלה. סגול, אדום, ירוק, כחול וכתום כהה. השיער הארוך והגלי שלה, שפעם היה כל כך יפה, איבד כל זכר ליופיו, הוא דק וצורתו דומה קצת לקש.
בחדר השני, מתמזמזים בעודם מסוממים דנית ויוסי, הם נקראים אצלנו הזוג הנשוי בגלל שהם מתנהגים כאילו הם נשואים.
אני מלטף את הלחי של סול, אני מנסה להרגיע את גופה, שרועד לפתע בלי הפסקה. אני מחייך לעצמי, הרי אני לא מתכוון לבכות כשאני נזכר בעבר.
האמת היא, שלא תמיד הייתי אותו הסמרטוט העלוב שאתם רואים כאן, האמת היא שכל החיים שלי עשוים משקרים ומחוסר אהבה. אני לא חושב שיש נקודת אור אמיתית בחיים שלי.
לפעמים, אני שואל את עצמי, איך התגלגלתי למצב הזה. מתי הפך להיות הבור שהחלקתי אליו, לחסר תחתית? מתי היה הרגע המדויק שבו נפלתי?
כנראה הרגע שבו נולדתי, זאת היתה הטעות הראשונה שלי. הטעות שהביאה אותי לשלל נפילויות וטעויות אחרות.
אתם מבינים, נולדתי כילד שצריך להיות מאושר. היה לי כל צעצוע שרציתי, הייתי שמנמן ומפונק וקיבלתי כל דבר שחשקה בו נפשי התמימה.
אבל לא היה לי אבא ואמא מתאימים, שידריכו אותי בדרכי ויגידו לי שסמים וסיגריות זה דבר רע.
לא היה לי אבא ואמא מתאימים, שיאהבו אותי ללא גבולות וללא תנאים.
לא היה לי אבא ואמא שיתנו את הלב שלהם בשבילי, בלי לצפות לתמורה.
כשאופק נולדה, אבא ואמא עוד העניקו לה מעט אהבה, כך היא מספרת. אבל כשאני נולדתי בטעות, כבר לא היה לאמא ואבא מקום בליבם בשבילי.
כמה קל לפצות על חוסר תשומת לב ואהבה בכסף.
וככה נולדתי, מבודד. וככה גם גדלתי, מבודד מכל העולם הזה, מכל הדברים האמייתים והמציאותיים שקוראים בעולם הזה בחיי היום יום. אף פעם לא הלכתי לגן, או לבית ספר. תמיד מורים פרטיים. תמיד לבד, בלי אפשרות לפרוח ולגדול.
חונכתי לדבר כמו שצריך, לא להתלכלך בבוץ, לקבל ציונים טובים, להתנהג מינימום כמו הרוזן מארץ הלא יודע מה, לשתוק ולהרכין את הראש. לכבד את המבוגרים, להשתתף בכל האירועים.
אומרים, שבמהלך גיל ההתבגרות, ניתנת לילד אפשרות לפרוח ולגדול, להכיר ולדעת, ותוך כדי זה, לעצב את האופי שלו.
למה? למה? למה לי לא נתנו אפשרות לעצב את האופי שלי? למה לקחו לי את האפשרות לגדול ולצמוח בדרך הארוכה, הקשה יותר.
לגדול בלי צמר גפן. לגדול בלי אזיקים.
כל החיים שלי ידעתי בדיוק מה יהיה העתיד שלי, לאן מועדות פני. ידעתי היטב איפה אגמור. כבר יכולתי לראות את עצמי, מתהלך ברברבנות במשרד הענקי שיהיה לי, יכולתי לראות את צוות העובדים הגדול והמפוחד שיהיה לי, מקיף אותי בעודו מחמיא לי בחנפנות.
אבל זה לא העתיד שרציתי, זה העתיד שיועד לי מהרגע שנולדתי.
"אחי." ראשו של דינגו השרוי על הרצפה, מתרומם מעט. "יש לך קצת חומר?"
סול פוקחת את עיניה לפתע ומזיזה את ראשה בחדות. "כן. אוהדי שלי, נשאר לך קצת חומר?" עיניה כמהות לראות את הסם המבוקש.
בתוך הכיס השמאלי שלי, נשאר לי קצת חומר. אבל אני לא נותן להם, הם כבר גמורים.
"לא," אני מניד את ראשי לשלילה. "נגמר לי."
גופה של סול מתחיל לרעוד. "אני חיבת קצת חומר, אוהדי, בבקשה!" היא עוברת לשלב השני בלהשיג את החומר. ההתחננות.
דינגו לעומתה, סוגר את עיניו וחוזר למצב הרגיל שלו.
אני מתעלם מהקריז של סול, מרים את ראשה ומניח אותו על הרצפה.
אני קם על רגלי, ראשי מסוחרר. אני לא יודע עד לאן אני יכול ללכת בלי לאבד את ההכרה.
אני חושב על אמא. האם היא דואגת לי? האם היא יודעת בכלל מה אני עושה? האם אכפת לה ממני? מה אני בשבילה?
כאילו שאני לא מודע לעובדה שאני שום דבר בשבילה. פחות מכלום. כאילו שאני לא מודע לעובדה שמרוב שהיא שקועה בבעיות שלה ובעצמה, היא שוכחת את הסביבה שלה.
כשהתחלתי עם הסמים, ניסיתי להיגמל. האמת היא, שניסיתי להיגמל בכל דרך אפשרית, אבל פתאום, כל דבר קטן גורם לך ליפול ולרצות שוב להסתמם.
זה לא שזה מוחק את הכל לתמיד, זה מוחק את הכל לזמן קצר, אבל אז אתה מתעורר שוב לאותה מציאות, מה שגורם לך לרצות להסתמם שוב.
אני בקושי מגיע אל החצר האחורית, כשרגלי כבר לא יכולות לסחוב את גופי ואני נופל על הרצפה.
אני לא מתעלף, אני פשוט לא מסוגל לזוז. אני משותק.
אני מכיר את ההרגשה הזאת, אני יודע בדיוק מה צריך לעשות כזה קורה לך. כלום. פשוט כלום. פשוט לחכות שזה יעבור ולקום על הרגליים שלך.
אם אמא ואבא היו רואים אותי עכשיו, הם בטוח היו מקבלים התקף לב. הם בחיים לא יאמינו שהבן שלהם, מסתמם כמו איזה עני מרוד חסר חשבון בנק.
מבחינתם, אם אתה מתחיל לשתות או להסתמם, זה חייב להיות בגלל שחשבון הבנק שלך נסגר.
אבל לא הכל קשור בכסף בחיים האלה, לפעמים יש דברים יותר מורכבים וחשובים מכסף.
לאף אחד בעולם הזה, לא אכפת ממני. אף אחד בעולם הזה, לא ינסה לפקוח את העינים שלו ולראות את המצב שלי באמת.
אופק, ברחה כל עוד רגליה לא פצועות, מהבית. אני מבין אותה, אם גם לי היתה הזדמנות לברוח מהבית הזה, הייתי בורח.
אני מתגעגע אליה, אני מתגעגע אל הריבים שלנו, אל הזמן שבו עוד הייתי קיים מבחינת מישהו. אל הזמן שעוד מישהו היה מדבר אלי.
אחרי שאופק עזבה, לא היה לי עם מי לריב. לא היה לי עם מי לדבר, לא היה לי את מי לקלל. לא היה לי על מי לרדת. התהלכתי כמו רוח רפאים בבית, כשאף אחד לא שם לב שאני באמת שם, חוץ מהעוזרות.
אני לא חושב שאפשר לתאר את ההרגשה הזאת, אני לא חושב שיש דרך מסוימת להסביר את כל הרגשות והסערות שעוברות לך במוח ובלב.
מצד אחד אתה כועס על כל העולם, אבל מצד שני אתה כועס בעיקר על עצמך, על כך שאתה נטל לעולם, על כך שאתה לא כמו כולם, על כך שמשהו באופי שלך, דפוק.
אני מנסה להזיז את הבוהן שלי, אבל אני לא מסוגל לזוז. אני לא מסוגל למצמץ. אני קפוא לגמרי.
אני רוצה לזעוק לעזרה, אבל בתוך החור הזה, יש אנשים שנמצאים במצב יותר גרוע ממני. אני יודע שאף אחד פה לא יכול לעזור לי.
אני רוצה שמישהו יבוא אלי, ישאל אם אני בסדר, יתן לי כוס מים, יעזור לי לקום, יחבק אותי, ויגיד שהכל יהיה בסדר.
האם זה כל כך הרבה לבקש?
אני זוכר ששאלתי את דינגו פעם, כששנינו היינו בסטלה והתחלנו להזות, איך זה יכול להיות שילד שיש לו הכל, מגיע למצב הזה.
"היתה פעם ציפור מאוד יפה!" הוא מלמל כאילו הוא נזכר בעבר. "היא הייתה כלואה בכלוב זהב, היא היתה בודדה ואומללה. היא לא היתה חופשיה ואף אחד לא אהב אותה. היא לא ידעה מהו חופש, היא לא הכירה את העולם ואת הדברים הרעים בו," עיניו פזלו אל הצדדים. "ויום אחד, היא השתחררה מהכלוב שבו היתה כלואה. וכשהיא השתחררה, בבום אחד, אחי. כל החופש שבעולם, פתאום ניתן לה. אז היא איבדה שליטה ורסן."
באותו הזמן, לא הבנתי למה הוא התכוון. אני מניח שגם היום, כשאני מנסה להזיז את אצבעות כף הרגל שלי, לקום על הרגליים שלי, להתנקות וללכת הביתה לפני שאמא תשים לב, אני עדיין לא מבין, למה הוא התכוון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים מהממםם וחזזקק!!!! תהילה (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים דניאל ריגשת אותי מלכת הספרים
דניאל הצלחת לרגש אותי ולצמרר אותי אין ספק שבעתיד תהיי סופרת גדולה
תגידי את יכולה לתת לי טיפים איך לכתוב סיפור יפה כמו שלך,אם כן אז תודה
את יכולה להעלות עוד פרק בסיפור הכל כל טוב שלך
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים חמודה שלי [= ~דניאל~
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים נראה לי שבסוף תעלי את כל הספר לידור
-
-
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים קראתי כמה פיסקאות. סוחף ומצמרר. אם את כותבת כך בגיל כזה. אנקה
-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים תודה לך, אני מעריכה את הכנות [= ~דניאל~
חחח אני חושבת שאת מעט מגזימה (;
אבל אם אלו ההגזמות שלך, חחחחחחח אני אוהבת אותן [=
הרבה תודה . P:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים הכיף כולו שלי.כן ירבו נערים ונערות כמוך.וזאת לא הגזמה. אנקה (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
-
