לא להירדם. אסור. אני שוכב על הגב, במיטת הנישואין שלי במודיעין הרגילה כל כך, בעיניים עצומות כי ככה נזכרים, ומנסה לראות את המיטה הראשונה שלי, או יותר נכון, מה שהיה סביבה. מה שראיתי ממנה, כששכבתי על הגב, כשהייתי ילדון קטן, פעוט, חלק עור ופלומתי כאפרוח, ללא כולסטרול וכתמים ושיער, עם חיתול קטן ופרחוני ובלורית שיער מתולתל דק ותינוקי.
מה ראיתי אז? את פניה של אמא מחייכות לעומתי, כששערה ארוך וחלק כשל ילדת פרחים והיא מושיטה את ידיה לעברי ולואטת, בוא, ילדון שלי, אלוני. האור, אור צהריים, לבן, מסנוור. הקנריות של אבא שרות במרפסת הסמוכה, שרות בכוח, אחת בקול סופרן דק, ואחת מפליאה דווקא בגרגורים גרוניים מסובכים. בפינה, ארון הקיר חתום דלתות חומות ובתוכו הוא צופן כבר אז בקבוקי ברנדי 777, עראק לכאבי בטן וויסקי "גראנטס" בייבוא א. קפון שאיש לא שתה מהם ולא ישתה מהם אף פעם.
המיטה הבאה שלי, שנים מעטות אחר כך, היתה עשוייה מזרון עטור מלבנים חומים וכתומים, עגולי פינות ושזורים זה בזה, שנות השבעים במלוא עוזן. סביב המיטה צמחה, צמודה לקיר, גדר "מיקדו" צפופה שהצלחתי פעם להזיז ולחפור בקיר תחתיה כיס מסתור לחפצי הערך המועטים שאספתי, וכשהתגלה זעמו עליי מאוד. על הקיר טיפסה ארובת תנור הנפט שבחורף היתה מפיצה חום נעים, הייתי מניח עליה את כפות רגליי, מטפס במבטי למעלה עם הארובה, ומשתהה עד הרגע שבו החום כבר היה צורב את כף הרגל מבעד לגרב. בפיג'מת פילים ירוקה-לבנה הייתי חושב מחשבות פזורות על דני-דין, החמישייה הסודית, שמונה בעקבות אחד וז'ול ורן, וגם עוד מחשבה אחת מתעתעת על היום שבו העמדתי פני ישן והצצתי מתחת השמיכה באחותי הגדולה מתלבשת בצדו השני של החדר. בוקר אחד כשהייתי בן אחת עשרה, שמעתי לראשונה בחיי את אבא מתייפח בבכי, ולשאלתה הבהולה של אמא הוא השיב בקול מר ושבור שאברהם פררה, שהיה החבר הכי טוב שלו, קיבל התקף לב ומת. אל המיטה הזאת היתה מביאה לי אמא קערית נירוסטה אליפטית ובתוכה תפוח ואגס חצויים בקפידה, ולפעמים גם אפרסק.
אחר כך כבר עברתי אל החדר של אורי, אחי, כשהוא עזב את הבית. על המיטה הרכה שם עם כיסוי הבד החום-בהיר שכבתי בברכיים מקופלות, מנסה לדוג פיסות מידע ממחברות התלמוד שמילאתי בכתב צפוף, כדי לא להיכשל באופן מוחלט בבחינת הבגרות שלי, שש יחידות לימוד בגמרא. בסופו של דבר הצלחתי להימלט בעור שיניי ממפלה מוחלטת אצל הרב שמשון אפשתיין שנפטר לפני שלוש שנים כמעט בביתו בבית וגן, ולהוציא איזה ציון עובר בקושי. תלמוד לא עניין אותי, אלא בעיקר הבנות הספורות, התמות, שהבאתי לשם במשך חמש או שש השנים שביליתי על המיטה ההיא, מתאווה אליהן בגלוי כמעט ומראה להן בגאווה את ציור הקיר הענק של החומה של פינק פלויד שציירתי בתוך שבועיים, לפלצותם של הוריי, בחורף של מלחמת המפרץ הראשונה. בכל פעם שיצאתי לחופשה מהצבא כתבתי את התאריך על אחת הלבנים המצויירות, יחד עם המקום ששהיתי בו אז והלכי רוח או אירועים משמעותיים. בשמונה עשר למרץ אלף תשע מאות תשעים ושתיים, כתבתי, "שלג בירושלים. אמרו לי לא לחזור עדיין לחברון כי הדרכים חסומות. קר כי יש הפסקת חשמל. מתי היה פה קודם, וגם גידי ואריאלה". על המיטה הזאת גיששתי בלילות מהבילים לעבר תומתן של הבנות שכן הסכימו, וסיבותיהן העלומות עימן, להיעתר לי, בעוד אבא שלי צועד הלוך ושוב, מעבר לדלת הלבנה הנעולה, בהתרסה שקטה לעומת בנו שטוף ההורמונים וחברתו הצעירה ששוכבים בבגדיהם על המיטה שבחדר.
במיטה הבאה, אני רואה מעליי בעיניים חצי עצומות נורה עירומה, צהובה, מתנדנדת על גרילנדה מתפתלת, תחת יריעתו העצומה של אוהל "עשר" שבנינו כאן בעמל רב ביום שהגענו לכאן. מישהו מעליי דוחק בי שאני צריך לקום לשמירה עכשיו. גשם בחוץ. כולם מסביבי ישנים בתוך סדינים ושמיכות שהביאו מהבית. לי הם קוראים "בנסון" ו"חפ"ש מסריח" כי אני לא מרגיש שום בית כאן, אני ישן עם מדים וגרביים, בתוך שק שינה בצבע חאקי צהבהב שריחו טחוב ומעופש והרוכסן שלו מקולקל. נשימות עמוקות מהבילות באוהל, מסתחררות עם ניחוח בן-גאי מטריד וזיעה. יש כאן חיילים. זו מיטת שדה מתקפלת, היא לא נוחה, אבל היא משאת נפשי עלי אדמות. תיכף אקח את הנשק והאפוד, ואצא.
אני עוצם את עיניי ופוקח שוב. הפעם האוהל קטן הרבה יותר, ויתוש מזמזם סביבי. אני כותב ביומן. לבד. באוסטרליה, באוהל שלי, בעיבורו של איזה שדה בשום מקום ואף אחד בעולם לא יודע איפה אני, מאין אני בא ולאן אני הולך ולפני מי אני עתיד ליתן דין וחשבון. טוב לי. מעליי, בחוץ, יש עץ גדול שנותן לי הרגשה של ביטחון. אני מקווה שאף אחד לא יבוא להפריע לי בלילה. הייתי רוצה כל כך שמישהי תישן כאן לידי, ואוכל להביט בפניה הרגועות לאורו של פנס המגלייט הקטן שאדליק, כביכול כדי שאוכל למצוא את היתוש ולהרוג אותו בטפיחה עם המחברת. בסוף, הצלחתי. כתם הדם של היתוש נמצא שם עד היום, כמו כתם קפה זעיר שמבשר על סוף.
עכשיו אני בתנועה. המיטה היא לא מיטה, היא שורה של שלושה או ארבעה כיסאות של רכבת, שעליהם אני מתמתח ושוכב, עד שאגיע בבוקר לברצלונה או לניס, לברלין או לאמסטרדם. אני ישן כאן כבר ארבעה חודשים, בכל פעם היעד שונה והרכבת גם, אבל האנשים נראים לי אותו דבר ואני חופשי.
על הגב בדירה השכורה שלי ברחוב טבריה או בישראליס או בשבזי, אני שומע את פורטיסהד או רדיוהד או אמון טובין או אהוד בנאי. התקרה רחוקה ממני, גבוהה, אולי שלושה מטרים מעל הראש. על הקיר נשענת מראה ענקית שסחבתי עם עוד בחור ובחורה שנפרדו כבר מזמן. הקיר ישן ומחורץ. הסדקים המתפתלים שבו וכתמי הטחב יוצרים בו צורות של עתיד שאני רק יכול לדמיין, עתיד שבו אוכל להיות מעצב גרפי או צייר או בעליו של דוכן סנדוויצים ממונע עם גגון מפוספס. אולי אסע מכאן, אולי אגור במילאנו עם ארכיטקטית איטלקיה שאכיר בחילופי סטודנטים, או שאקבל הצעה יוקרתית לעבוד בסטודיו לאנימציה בקונטיקט. אולי. הכול פתוח. במיטה הזאת אני מנסה. אולי זאת היא ואולי לא. אני יודע שלא ובכל זאת מנסה. אני מעשן כאן גראס ורואה טלוויזיה, אני מחבק את עצמי ובוכה לפעמים.
את המיטה שלי קניתי עם שירי בחנות של מיטות בצומת ביל"ו. המזרון הוא קשה. כמו שאני אוהב. על המיטה הזאת זרקתי ילדים עם צחוק מתגלגל, כשעיניהם בורקות בציפייה דרוכה שאגיע כבר עד ה"וש...לוש!", כשאינם יודעים בכלל שעל המיטה הזאת הם נוצרו, שנתיים או שלוש לפני כן. כאן התווכחתי ורבתי והתפייסתי, שכבתי וקמתי והייתי חולה, פתחתי את החלון מאות פעמים ואמרתי בוקר טוב, מכאן קמתי לילד בוכה או לעבודה באמצע הלילה, כאן ראיתי, חבוק עם שירי או רחוק ממנה כשרק קצות אצבעותינו נוגעים אלה באלה, עשרות סרטים ופרקים של, בין השאר, "lost" והמנטליסט, "עשרים וארבע" ו"שובר שורות" ולדאבוני, גם "האנטומיה של גריי", עד שנמאס לי. מכאן קמתי כדי לטוס לחו"ל, ובעיקר ניסיתי להירדם כדי שאוכל למחרת לקום לעוד יום, ועוד יום, ועוד יום, ועוד אחד. כאן אני נרדם הרבה, וכאן אני ישן מעט, וכאן אני חולם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
