החמישה באוגוסט, אלפיים שלושים ושלוש (נאום)
תרשו לי לחלוק איתכם משהו אינטימי, על מה שאני מרגיש לגבי הסיבה שכולכם פה.
שלשום, יצאתי מהמקלחת והסתכלתי למטה. עד לא מזמן עוד רימיתי את עצמי ואמרתי שלא, זה שתיים שלוש שיערות אפורות, לא ממש לבנות. אפרפרות. או שזה בכלל מבריק, מהאור או משהו.
אני כבר לא יכול להעמיד פנים.
זה שעל הראש יש לי שערות לבנות, ואני נראה כמו אבא כזה (אני מניח, אולי בן חמישים - הרבה אומרים לי), לזה כבר התרגלתי. אבל שערות ערווה לבנות... מה זה? אני ממש סבא. עוד בלי להיות סבא, תודות לילדים היקרים שלי. כשהייתי בן ארבעים וחמש פתאום כל הצדעיים שלי נהיו לבנים, וצחקתי עם דודי שאני נראה כמו פולי מהסופרנוס. זוכר, דודי? בטח, בטח. טוב, אתה כבר בן מאה.
כבר אף אחד לא יודע מה זה סופרנוס, אה, דודי? לך תסביר, על סדרה מדהימה ששינתה את העולם לפני כמה, עשרים וחמש שנה? זה כמו שאבא שלי היה אוהב את צ'רלס ברונסון. הוא גם היה אומר "צ'רלס" עם צירה מתחת ללמ"ד.
עכשיו אני מנסה להירגע מזה ששירי הזמינה לי בהפתעה את כולכם, ליום הולדת שישים שלי. כמה יש פה? שמונים, שמונים ומשהו שבאו לחלוק לי כבוד אחרון (סרקזם, סרקזם). אני... מנסה לארגן לי את המחשבות ולהבין, איך אתמול כולנו... איך הייתי ילד בן שלושים, שלושים וחמש שכל עתידו לפניו, ועצמתי עיניים והתעוררתי ועכשיו אני פתאום בן... בן שישים.
שישים שנה. אני. זה לא מתחבר לי. לא מתחבר לי בכלל. המילה הזאת, שישים. לא מתקשרת אליי בשום צורה. הרי אני מרגיש בפנים כמו אותו אחד, אותו אחד שהתגייס, שלמד בבצלאל, שלימד בבצלאל, שהתחתן עם שירי, שניסה תמיד להצחיק את כולם עם משחקי מילים מפגרים או סיפורים מחוכמים, ופתאום נהייתי הזקן הזה, שהוא בדיוק אותו הדבר מבפנים, רק מבחוץ... איש מבוגר. עם גופיית "בעל מכה" אף אחד לא היה מסתכל עליי פעמיים כאילו יש כאן משהו מוזר. אתם עוד מכירים אותי.. חלקכם די הרבה שנים. הנה, אתה, מתי, היית איתי עוד בגן של חנה השמנה. מבוגר ממני בארבעה חודשים ועדיין משוויץ. תשתוק, תשתוק... מה זה? מה עם חנה השמנה? אני חושב שהיא פה איפשהו. שירי, לא הזמנת אותה?
אח, כשהייתי ילד, הכול היה נראה אחרת.
אני צוחק. זה מדהים שאני יכול לספר את הסיפורים האלה, על כשהייתי ילד. שהיינו משחקים בשכונה בירושלים, בדיוק כמו שאבא שלי היה מספר את הסיפורים שכשהוא היה ילד, ולכולם זה היה נשמע כאילו אז תורכים ודינוזאורים הסתובבו שמה יחד איתו, כשהוא היה ילד. אתם יודעים את זה. מכירים אותי. מה? מה זה? הייתי חופר לכם עם נוסטלגיות כבר בגיל שלושים? אין מה להגיד, מה שנכון, נכון.
יש פה כמה אנשים בני שלושים וחמש ארבעים, שמסתכלים עליי בחיבה מהולה בחמלה. כן, עידו, אל תסתכל לצדדים ותעשה לי טובה, אל תכחיש. האנשים האלה, בני הארבעים, חושבים שזה לעולם לא יבוא אליהם, גיל שישים ושבעים. לעולם. זה קורה לאנשים אחרים. אז רוצים לראות קסם? רוצה, עידו? תלכו לישון ותתעוררו, והנה. אתם פה. יחד איתי. אלא שאני אהיה אז במקום אחר, הרחק קדימה, מסביב להר. ככה גם אני חשבתי. שזה לעולם לא יגיע. כלומר, ידעתי שכן. אבל לא חשבתי שפתאום תעבור שנה ואז עוד אחת והכול יתערבב כמו בסרט קולנוע והכול כאילו, כמו חלום, כמו חלום בדיוק, מתבגר מתגייס מתחתן ילדים עבודה מזדקן בן שישים. ככה. במהירות הזאת.
אז אם הייתי יכול ללחוש לכם ממרומי גילי איזו עצה, אתם חושבים שהייתי אומר לכם לנצל כל רגע? לחיות כאילו זה היום האחרון? לרקוד כאילו אף אחד לא רואה אתכם? איזה בולשיט. אין שום עצה. כולנו חיים כמו שאנחנו חיים ואי אפשר לחיות שום יום כאילו הוא היום האחרון אלא אם כן אנחנו בהוספיס.
לא, אני מרגיש בסדר, בסך הכול. לא מתלונן, לגמרי. בזכות כולכם, בזכות שירי, והילדים הנהדרים שלי. אבל... יש דברים שאני עדיין מתחרט שלא קרו. אני חייב להודות. הקוסט טו קוסט בקרוואן אחרי בצלאל. ולחזור לנפאל עוד לא קרה, שירי. וטיול למרכז אסיה עשינו, אבל היינו צריכים לחזור באמצע.
זה מדהים, אתם יודעים? יש לנו איזה אשלייה שאנחנו שולטים בחיים שלנו. שיש לנו איזה מידה של החלטה, לאן לקחת אותם. מתחתנים, ילדים, מתגרשים, נשארים ביחד, ללכת ללמוד, לנסוע לחו"ל. הכול זה אשלייה.
החיים פשוט קורים לנו. החיים עושים איתנו מה שהם רוצים. מגלגלים אותנו קדימה או משאירים אותנו במקום, למרות כל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על בחירה חופשית. זה שטויות. החיים קורים לנו. מישהו יכול לבחור מתי הוא מקבל סרטן או שהילד שלו חוזר בתשובה? מישהו יכול לבחור אם יהיה לו טוב, או רע, או חיים מלאי התחבטות וסבל או לא? אני לא מאמין. החיים זה פשוט... מה שקורה... איך אמר ג'ון לנון? החיים זה מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תכניות. ותראו מה קרה לו. מה, ליאור? מי זה ג'ון לנון? גיחי גיחי, אני יודע שאתה צוחק.
אז אני תכננתי. תכננתי. שירי היתה עדה להכול. כל התכניות, כל המחשבות. לנסוע לפה, לשם, לכתוב ספרים, לצייר בשמן, ללמוד קולנוע. אל תצחקו, ניסיתי לא מזמן להכנס ללימודי קולנוע באוניברסיטה. מסתבר שהתואר שלי מבצלאל התיישן לפני איזה עשר שנים, ואני צריך לעשות מכינה, להתחיל מאפס. כאילו אני בן עשרים ושתיים עכשיו שחזר מהמזרח הרחוק. אמרתי למזכירה שם שנדבר בעוד עשר שנים, כשיהיה לי זמן.
כשיהיה לי זמן, כן.
אז אני בן שישים, היום. ומחר אני אהיה בן שישים ויום. ומחרתיים אני אהיה בן שבעים, ואז אולי בן שמונים. ואז גם אני אתפוגג ואיעלם ואשכח וגם אתם. אני לא מנסה לפגוע או להיות לא נחמד אבל אלה החיים. ימינו כצל עובר. אני לא פה כדי להישאר, וכבר ירדתי מהמחשבות האוויליות האלה שעד שאני אהייה מבוגר כבר ימציאו תרופה.
אז מה? מה אנחנו עושים כאן בשהות הכל כך קצרה על הכדור הזה? מה הטעם? ברצינות. מה הטעם?
אני לא יודע. להרבות טוב בעולם, אולי. לעשות טוב כמה שיותר. לאהוב ולנסות להיות אהוב. להבין שאנחנו כולנו, נקודת דיו באוקיינוס הדיו שההיסטוריה נכתבת בו. שכל מה שאנחנו, הגוף שלנו המוכר כל כך עם שתי נקודות החן על האמה והצלקת על הלחי מהניתוח ההוא וכחכוח הגרון האופייני וחתימת הקול וצורת הישיבה בכורסה לפנות ערב והמאכל האהוב יחד עם המחשבות, הפילוסופיה והידע שצברנו, הזכרונות הנהדרים על בקתות לחוף הים השחור וילדים נולדים ואהבות ראשונות, הכול הכול נולד כדי לחיות ואז לגווע, ולהיעלם. אז למה?
תסלחו לי על המורבידיות. אני בן שישים היום ואני קצת שיכור.
****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
