אמיר ישב על הכיסא, המום. רק לפני דקה הוא נהג בשלווה, וזימזם עם הרדיו בהיסח הדעת איזה שיר מגיל ההתבגרות שלו, ועכשיו הוא קפוא במקום, תקוע על גדר אבנים, עם שקט מוחלט, מחריש אזניים.
לאט לאט הצלילים התחילו לחזור ולהישמע, כאילו מישהו מגביר בזהירות את הווליום. קטורנה מסאלה, קטורנה קטורנה, צווחה זהבה בן עם אתניקס, ואמיר נזכר שממש שנייה לפני כן הוא חשב, מה זה לעזאזל קטורנה מסאלה, ואז, ואז...
ואז הוא שמע את הצרחות מבחוץ. אוי.. מה עשית? מה עשית? אוי, אוי, יותם! יותם!
אמיר חיפש את מקור הקול, וראה את השכנה שלהם, איך קראו לה, אורנה בנישתי, צורחת ופורעת את שערותיה כמו מטורפת באובר-אקטינג ומביטה חליפות בו ובמשהו שנמצא כנראה מתחת לגלגלים הקדמיים של המכונית. היא הביטה בו וצרחה אליו, הרגת לי את הילד, הרגת לי את יותמי, הרגת לי, מה עשית, מה עשית.
בבת אחת הוא קלט. קיבינימאט. עשיתי תאונת דרכים. אוי אוי אוי, דרסתי ילד. אוי אוי אוי. תוך שניה הוא ניתק את חגורת הבטיחות מהתושבת, פתח את הדלת וזינק החוצה. אורנה בנישתי הפסיקה לצעוק ולחשה, תעזור לו, תעזור לו. יותמי.
אמיר הביט אל עבר החלק הקדמי של המכונית והבין מיד שלושה דברים. הראשון, שאין מצב בעולם שהילד הזה נשאר בחיים. השני, זה שהחיים שלו עצמו השתנו לנצח מהרגע הזה. והשלישי, זה שכנראה לא תהיה ברירה, והוא יצטרך לבזבז עכשיו את החיים שהוא קיבל מהגמד על הילד המזדיין הזה של השכנים שהוא בקושי מכיר.
****
חודשיים לפני כן אמיר היה בים עם אדווה והילד. לאדווה היה יום הולדת, אבל זה תמיד היה תיק לחגוג לה או לתת לה מתנות כי היא היתה מהאנשים האלה שלא אוהבים לקבל מתנות והיא גם אמרה לו עשר פעמים שיש לה כל מה שאפשר לבקש ושלא חסר לה כלום בחיים, אז אמיר וויתר ובאמת לא קנה לה כלום, והם סתם הלכו לים עם הילד. כשהסתבר שאין מתנות, שאין שרשרת זהב שמתחבאת בתיק של הפיקניק ואין כרטיס טיסה לסופשבוע זוגי בברצלונה, אדווה חייכה חיוך מאומץ ונכנסה לים עם הילד. אמיר, מעוצבן, ניצל את ההזדמנות ושיחק כמה לבלים בקנדי קראש, וכשאדווה חזרה לא היה לו זין להפסיק כי הוא היה חייב לגמור עוד שלב, והיא עשתה לו סצנה מטורפת שהוא מכור ושזה היום הולדת שלה ושהוא ממש איכזב אותה, ושפעם אחת הוא יכול להקדיש לה קצת תשומת לב במקום לאייפון הארור הזה, ואז היא פשוט לקחה את הדברים שלה ואת הילד והלכה הביתה. כשתגמור לשחק, ותבין שאין לך חיים, אתה יכול לבוא, היא אמרה לו. תודה על יום הולדת נהדר.
אמיר המשיך לשבת בחוף, ואז הוא אמר לעצמו שכוס אמא שלה, שהיא אמרה לו לא לקנות לה מתנה. היא אמרה.
אז הוא שיחק עוד איזה חצי שעה. קנדי קראש הזה גאוני. אחרי עוד כמה לבלים הוא פתאום קלט שלידו שוכב על מגבת קטנה איש קטן, גמד, משחק גם קנדי קראש ומקלל שהוא לא מצליח לעבור שלב. היה לו קול מצחיק כזה, גבוה, כאילו הוא שאף שניה לפני זה מבלון הליום.
מה זה, שלושים ושלוש? שאל אמיר. וואי, וואי, לבל מעצבן זה. בוא, בוא, רוצה שאני אעביר לך את השלב? הגמד בחן את אמיר בעיניים מכווצות, ואז חייך והנהן. אמיר לקח את האייפון של הגמד ועבר את השלב תוך חמש דקות. הגמד הביט עליו בהערצה, ואז אמר לו במבטא צרפתי, אתה יודע, אני אפילו לא מכיר אותך, ואתה לא מכיר אותי, ועשית בשבילי מעשה ממש, איך לומר, אלטרואיסט. אף אחד לא עושה בשבילי כלום, אף פעם. תודה לך.
עזוב אותך, אמר לו אמיר. כולה קנדי קראש. לא, ענה הגמד. אתה נתת מהחיים שלך למישהו זר. נתת לי חיים. ואני יכול רק לעשות את אותו דבר בשבילך. אני אתן לך חיים.
אמיר לא ידע מה להגיד. הפאתוס הזה הביך אותו. אז הוא פשוט ישב שם ולא אמר כלום. תביא רגע את האייפון, אמר הגמד. אמיר הושיט לו את האייפון שלו בהיסוס, והגמד לקח אותו ואז לחץ שלוש פעמים על מקש הבית ושיחק עם הווליום באותו זמן. הטלפון צפצף לפתע, ואז המסך האיר בבת אחת בצבע כחול. הגמד הושיט את הטלפון בחזרה לאמיר ואמר לו, עכשיו, יש לך חיים נוספים, פעם אחת. מה, למה אתה מתכוון, שאל אמיר, והגמד ענה: אתה יכול לבחור פעם אחת להציל חיים של מישהו שכבר מת. כל מישהו, חוץ מעצמך. סבא שלך גוסס? דוד שלך? מישהו אחר מהמשפחה חס וחלילה? פיגוע, תאונה, מחלה - אתה יכול לתת לו את החיים בחזרה. כמו חדש. ואל תדאג, הוא לא יחזור מוזר, זה לא ספר של סטפן קינג פה.
מה, איך אתה... רגע, אתה רציני?
רציני. חכה רגע. תסתכל.
שלושים מטר לידם היתה התקהלות. המצילים משכו מישהו אל הצל של הסוכה, והתחילו להחיות אותו. הם לא יצליחו, אמר הגמד. הוא טבוע. הוא מת לגמרי. אבל חכה. שים לב. הגמד כיוון את האייפון שלו אל המצילים והאיש הטבוע, לחץ על משהו וחיכה. הטלפון השמיע צפצוף של הודעה חדשה, ושניה אחר כך האיש הטבוע השתעל פתאום והזדקף לישיבה. המציל שעשה לו החייאה נראה המום. גם אמיר. אתה עשית את זה? איך?
לא חשוב איך, אמר הגמד. אבל עכשיו יש לך חיים אחד שאתה יכול לתת למישהו. אתה צריך לכוון את הטלפון לבר-מינן, ללחוץ על האייקון הזה שלוש שניות, וזהו. תחשוב טוב טוב למי אתה רוצה לתת חיים, אה? פעם אחד. יאללה, אורובוואר.
הגמד התנער, ולפני שאמיר הספיק להוציא מילה, לקח את המגבת שלו ונעלם מאחורי המבנה של המסעדה.
****
ועכשיו, חשב אמיר, עם הקטורנה מסאלה הדפוק הזה, אני צריך לבזבז את החיים שלי על הילד הזה, וזה עוד הבן המעצבן הזה של הבנישתים, לעזאזל.
הוא שלף את האייפון וכיוון אותו אל גופת הילד ששכב בין הגדר למכונית. מה אתה עושה, צרחה אורנה חלמיש. מה אתה, מטורף? עזוב ת'אייפון, תעזור לו! אמיר הוריד את הטלפון. אני מנסה, אה... אני יכול להחזיר לו את החיים, גיברת בנישתי.
האמא השתתקה בבת אחת. בדיוק ברגע הזה הופיע מישהו מהביטחון של העיריה ואמבולנס, והם הרחיקו את כולם. אמיר עוד חשב לנסות ולהחיות את הילד, אבל אז הוא חשב, זין. אין מצב. שאני אחזיר את הילד הדפוק הזה של הבנישתים שבאופן קבוע היה מעיר לי את התינוק עם האימוני מנדולינה שלו, ופעם ראיתי אותו צוחק כשהפינצ'ר של יעקובוב רדף אחריי? לא. לא את הילד הזה. מה שקרה, קרה.
אני לא מבזבז את זה. ושתלך קיבינימאט אורנה בנישתי.
****
ביום האחרון של המשפט אשפזו את אמא של אמיר. יתר לחץ דם. המשפט הזה והילד שדרסת היו יותר מדי בשבילה, אמר לו אבא שלו. היא לא במצב טוב. יש סיכוי גדול ש... שהיא לא תצא מזה. הרופאים אמרו לי רק להתפלל. היא רק בת שישים וארבע, אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיה. אבא שלו החזיק את הראש בין שתי הידיים ובכה.
אל תדאג, אבא. אני אסדר את זה, אמר אמיר. אני אסדר את זה. היא תהיה בסדר.
איך תסדר את זה? איך? אבל תעזוב. קודם כל תדאג לעצמך, ותצא זכאי. אנחנו... נראה מה יהיה.
****
אמיר יצא זכאי. ברגע האחרון הסתבר שהיה ברחוב ההוא איזה ילד שסינוור נהגים עם חתיכת מראה. מעשה קונדס, הם קראו לזה. שיחררו את אמיר וישר מבית המשפט הוא טס לבית החולים. כשהוא נכנס למחלקה, אבא שלו כשל לעברו, מבט אבוד בעיניו. אמא, היא... היא...
אמיר שלף את הטלפון מהכיס. ידעתי, ידעתי שאני צריך לשמור את זה. הוא חיפש את האייקון של הגמד. זה היה אמור להיות ממש ליד האייקון של הקנדי קראש. איפה, איפה, הוא מילמל. איפה זה? פאניקה קרה התחילה לעלות במעלה עמוד השידרה שלו. איפה האייקון המזויין הזה, איפה האייקון של הגמד?
פתאום הוא חש בזוג ידיים שמחזיקות אותו מאחוריו. אדווה. אני מה זה מצטערת, בובי. שמעתי על אמא שלך. אני.. מצטערת.
זה היה פה, אדווה. פה, ליד הקנדי קראש. איפה זה? איפה? איפה האייקון של הגמד? מין לב כזה אדום?
עוד פעם האייפון? די, אמיר. מה איכפת לך עכשיו מאיזה אפליקציה, אמיר? אתה נורמלי? אבא שלך צריך אותך!
אדווה, אמר אמיר בקוצר רוח, תני לי אוויר. את לא מתקרבת אפילו להבין מה קורה פה. אה, הנה. הנה. האייקון.
הוא הלך לאבא שלו, וביקש ממנו להראות לו איפה החדר שאימו נמצאת בו. האב הצביע לכיוון חדר שלוש שתיים שלוש, ואז דמע, קפא במקום, רגליו כשלו תחתיו והוא התמוטט על רצפת המחלקה. האחיות רצו אליו בזריזות והעלו אותו על מיטה שהיתה שם. אמיר ואדווה הביטו המומים כיצד האחיות מתחילות נוהל של החייאה, ורק אחרי חצי שעה ארוכה אמיר שם לב פתאום שהיד שלו עדיין לופתת את האייפון בחזקה.
אדווה הביטה בו בעיניים אדומות. אני... אני מצטערת.. על, א.., על אמא שלך. אני לא... אני לא כל כך יודעת מה להגיד... אני מאמינה שאבא שלך ייצא מזה, אני באמת מאמינה. אתה תראה. מזל שהוא היה פה במחלקה, אחרת לך תדע מה היה קורה.
****
אחרי שישה שבועות אבא של אמיר נפטר.
הוא לא החייה אותו. לא. אמיר החליט שמה שצריך לקרות, כנראה קורה. הוא ישמור את החיים האלה למשהו חשוב, למשהו חשוב באמת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
