ביקור במחלקה הפסיכיאטרית אף פעם לא נהיה קל יותר בשביל רוז.
היא צעדה בעקבים הגבוהים שלה, בחליפה המשרדית הרהוטה, חסרת הקמטים, לאורך המסדרון במחלקה. עקביה נשמעו בכל הבניין- מודיעים ומרתיעים. ההליכה במסדרון הארוך נמשכה נצח, עיניה של רוז משוטטות בין מספרי החדרים הרשומות על הדלתות הכחולות, בולטות כל כך על רקע הקיר הלבן. עיניה של רוז נחו על דלת מספר 658.
היא נשמה נשימה עמוקה, והורתה לשומר שבחזית הדלת לפתוח את הדלת. הוא נראה חשדן, בטח חדש בעבודתו, לא מכיר אותה עדיין. “אני אמא שלה,” היא אמרה לו, והביאה לו את האישור מטעם הפסיכיאטרים והצוות הרפואי במחלקה. היא היסס, הביט באישור לכמה שניות בודדות, ופתח את הדלת בעזרת קוד וצרור מנעולים מסובך. “היא קשה, את יודעת,” אמר. הוא הביט בה במבט מנחם, והוסיף, “אחת הקשות פה.”
"אני יודעת,” רוז ענתה, מסרבת להכיר בחולשה כלשהיא, מנסה לשמור על קולה יציב ותוקפני. היא התמהמה כמה שניות נוספות מול הדלת, ולבסוף נכנסה.
הדבר הראשון שהיא הבחינה בו היה, כמובן, העדר אור, יחסית למסדרון המואר באור הלבן.
הדבר השני היה בתה, אליס.
אליס ישבה על המיטה, ידיה החתוכות צמודות לברכיה, ראשה מורכן. שערה החום והכהה היה מלוכלך ויבש, גלש בגלים על גבה. היא לבשה את כותנת בית החולים, שהגיעה אליה לפניי 4 חודשים צחורה ונקיה, וכעת היא מלוכלכת וקרועה.
"אליס, יקירה?” לחשה רוז. אלוהים יודע כמה קשה לאמא לראות את בתה במצב כזה.
אליס לא ענתה לרוז.
"אליס, זאת אני, אמא שלך-” התחילה רוז לומר, אך דבריה נקטעו במילותיה הצרודות והתקיפות של אליס.
“הוא עדיין בתוכי, את יודעת,” היא אמרה. והרימה את ראשה. "הוא עדיין שם.” מילמלה, ופגשה את עיניה של רוז.
רוז לא ראתה את העיניים של בתה. העיניים הזהובות והיפהפיות של אליס התחלפו בעיניים שחורות וגדולות- עיניים, לפי טענתה של אליס, שהיו שייכים למישהו אחר, לישות ש'השתלטה' על גופה של אליס. זה מה שאליס אומרת, ברגעי הצלילות הנדירים שלה. הרופאים אומרים אחרת- אליס סכיזופרנית.
רוז בחרה להתעלם מהמלמולים הלא פוסקים של בתה. “את עדיין לוקחת את התרופות שלך, נכון?” זה לא היה מובן מאליו. הסייעים דיווחו שאליס מתנגדת לתרופות- צורחת ומשתגעת כשמנסים לכפות עליה לבלוע. הם אומרים שקולה משתנה- הופך עמוק יותר וצרוד יותר- כמעט גברי.
אליס הגתה בשפתיה הסדוקות את המילה 'לא'. “הוא לא אוהב את זה.”
רוז נרעדה קלות. “מי זה 'הוא', אליס? מי זה?” שאלה, על סף דמעות, בפעם המיליון.
"אני לא יודעת, אמא!” קולה רועד, מפוחד, תקיף. "הוא לא אומר לי! הוא לא מסכים לומר לי!” היא הביטה מבעד לחלון, לנוף השממה הדל. היא הביטה ברוז, עיניה גדולות מתמיד, נואשות מתמיד. “הוא מכריח אותי לעשות דברים, אמא.”
"איזה דברים, אליס? איזה?”
אליס מחתה דמעה, והרימה את הכותונת שלה, שחשפה פצעים עמוקים על גבה, חתכים ארוכים, אדומים שנטפו דם, כל כך זרים על עור הלבן של אליס. היא הסתובבה והראתה לרוז פצעים על בטנה, על שדיה, על ידיה.
"אל תאמרי לו שהראתי לך, בסדר?” קולה של אליס נשמע מודאג מעט. “הוא נורא יכעס.”
זה היה יותר מדי. רוז כיסתה את פניה בידיה, ויבבה בבכי מר. הפעולה הזו גרמה לאליס להתחיל להיות היסטרית.
"אסור לך לבכות, אמא!” היא התנשפה, גופה רעד. “אסור לך!”
היא קמה מהר מהמיטה, ונעמדה מול רוז. הנערה הכחושה בת ה-14 טילטלה בכוח את כתפיה השבריריות של רוז. “את צריכה לגלות מה השם שלו!” את צריכה לגלות מה השם שלו, כדי שהוא ייצא!”
ואליס התחילה גם לבכות. היא התיישבה שוב על המיטה, לופתת בכוח את בטנה, את שולי הכותנת שלה. רוז מחתה את דמעותיה בידיה, הסדירה את נשימתה. היא הביטה בבתה.
היא הביטה בידיה הארוכות של אליס, שאחזו במלוא הכוח בשוליי הכותנת. חתך אחד, שונה בצורתו, ביצבץ. בשניה מהירה אחת היא הרימה את הכותנת, וחשפה את החתך. 5 אותיות בכתב מסתלסל ולא אחיד, נכתבו בחתכים עקובים מדם.
"אביזו,” לחשה לעצמה רוז.
ואז סכין חדה חדרה לתוך גרונה של רוז.
***
לא יודעת אם לכתוב המשך. אני חושבת שאני אשאיר את הסוף ככה- לא מובן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
