כל נדרי.כולם מתרגשים.לבן,לבן בכל מקום.
בבית כנסת עומדים עשרות גברים הדורים,עם טליתות וחלקם גם עם "קיטל" עשרות ילדים קוראים מהסידור ומנסים להבין מה הם קוראים.
עשרות מבוגרים קוראים ובטוחים שהם מבינים.
והם לא.
עוד מעט יבינו.
יצאתי לשירותים,כולי מתפעם מיום הכיפורים,וגם כולי צריך לשירותים.
צריך להוציא איפה שהוא את הסעודה מפסקת.
יצאתי למבואה,שם ישבו מספר נשים וילדים,שקט.
הלכתי לשירותים,ואז ראיתי את ההתחלה של הדרמה,שנראתה כמו שלושה חיילים לבושים בבגדי חאקי.
בסדר.
אין סיכוי שקרה משהו.
בישוב קטן.
בין כפרים פלסטינאים.
אבל שמתי לב למבטים שעל פניהם,לטון הדיבור שלהם.
שני חיילים חיפשו בלחץ ברחבי המבואה הגדולה משהו. והשלישי,המלחיץ מכולם דיבר בלחץ במכשיר קשר.
בסדר.
כשיצאתי מהשירותים בתחושה טובה יותר נכנסתי לבית הכנסת,כשעדיין אני מהרהר בחיילים,והדבר הפריע לתפילה שלי.
סיפרתי לאבא שלי,והוא,מתוך ריכוז בתפילה לא בטוח שמע אותי והנהן בראשו,בתנועה שיכולה להתפרש ככן או לא.
בסדר.
ואז החלה המהומה האמיתית.
רעש הולך ומתגבר נשמע מכיוון המבואה,הולך ומתגבר.
יותר ויותר אנשים הפנו את מבטם לעבר המבואה,ומספר גברים יצאו החוצה.
גם אני.
נלחצתי מהחיילים ורציתי לראות מה קורה,יצאתי למבואה,שהשתנתה ללא היכר.
עשרות ילדים,בוכים מצווחים,משחקים ורצים היו במבואה,ואיתם עשרות נשים וגברים,רובם משוחחים בשקט וחלקם מסתכלים על הילדים.
ראיתי את אימא שלי,כשכבר באמת התחלתי להלחץ.
ונרגעתי.
העיניים של אימא שלי זה הדבר הכי מרגיע בעולם.
היא התקרבה ואמרה לי "אומרים שיש מחבל ביישוב"
עכשיו העיניים הלחיצו אותי,בבהלה הסתובבתי,ואימא שלי אמרה לי להכנס,להגיד לאבא.
נכנסתי מהר,הוצאתי אותו כמעט בכוח,הוא יצא,הוא ואימא שוחחו,ואז אימא אמרה לי לא ללכת אחרי אבא.
אני רוצה לציין שבשלב הזה עוד לא קלטתי מה קורה ולא הבנתי כמה המצב מסוכן.
ראיתי את אבא יוצא,ויצאתי אחריו.
הוא רץ,ודי מהר.
רצתי אחריו,ושמתי לב שהגינה שקטה,לחלוטין,שקט לא טבעי.
ואז בכניסה לגינה עצר אותי אחד מכיתת כוננות (משהו התנדבותי שעוזר לצבא) ואמר לי שאסור ללכת לשם,אבל אני ידעתי שאבא שלי שם,ו... ואז נזכרתי בשאר האנשים בבית שלא יודעים בכלל על המחבל,שלושת האחיינים שלי,בן החמש,בנות השנתיים והשנה ואחותי הגדולה,אמא שלהם,לבד בבית...
חזרתי לבית הכנסת בפאניקה,אמא שלי ראתה אותי וביקשה ממני להכנס,להתפלל.
נכנסתי,חושב אך ורק עליהם,ואז הבנתי שרוב האנשים בבית הכנסת בכלל לא מודעים לעובדה שיש מחבל בישוב.
התחלתי להתפלל,בכוונה רבה יותר מאי פעם.
פתאום "שמע ישראל" ושמונה עשרה קיבלו משמעויות חדשות.
צעקתי "שמע ישראל ה' אלוקינו,ה' אחד" יחד עם כולם,"אשמנו בגדנו" הפכו לקריאת חרטה אמיתית.
זו הייתה חוויה שלא אשכח בחיים.
במחשבה לאחור,המצב היה קצת דומה למלחמת יום כיפור,להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן.
יצאתי מבית הכנסת בסוף שמונה עשרה,ויצאתי למבואה.
עמדתי שם כמה דקות וחיפשתי את אמא שלי,ואז נכנס חייל וצעק מעל קול הילדים "אמרו שזו בטח חיה,ואין מחבל!" צעק,מספר אנשים הריעו,צעקות שמחה נשמעו.
ואז עשיתי משהו,שנבע מדאגה ופחד אמיתיים למישהו שאתה אוהב,ולא מתוך שיקולים אישיים.
רצתי החוצה.
בכל צל ראיתי מחבל.
כל רחש היה אקדח או סכין נשלף.
הגעתי לבית שלי.
ניסתי לפתוח,הדלת הייתה נעולה.
"מי שם?"
בהקלה עניתי "זה אני" הדלת נפתחה וראיתי לשמחתי את אחותי,גיסי,אבי ואחייני.
ואז שאל אותי אחייני.
"מה,איך לא פחדת?"
התחלתי לבכות.
* * *
קודם כל,זה סיפור אמיתי,כמובן שישנם דברים ששכחתי,פרטים קטנים ולא חשובים,אבל זהו הסיפור.
ולא,זה לא קרה לפני עשרים שנה,זה קרה לפני שנה,כשהייתי בן אחת עשרה.
חוץ מזה,ברצוני להבהיר שזהו רק אירוע מיוחד ב"מאחזים" וב"התנחלויות" ואין זה קורה בשגרה.
אני אישית גר בישוב חוקי לחלוטין עם נוף מדהים של כל הארץ,מחיפה עד אשדוד.
אם לערבים תהיה את הנקודה הזאת הם ישגרו טילים לכל גוש דן.
לא כדאי.
טוב,זו לא עמדת הסברה,זהו סיפור,שקרה לי.
בבית כנסת עומדים עשרות גברים הדורים,עם טליתות וחלקם גם עם "קיטל" עשרות ילדים קוראים מהסידור ומנסים להבין מה הם קוראים.
עשרות מבוגרים קוראים ובטוחים שהם מבינים.
והם לא.
עוד מעט יבינו.
יצאתי לשירותים,כולי מתפעם מיום הכיפורים,וגם כולי צריך לשירותים.
צריך להוציא איפה שהוא את הסעודה מפסקת.
יצאתי למבואה,שם ישבו מספר נשים וילדים,שקט.
הלכתי לשירותים,ואז ראיתי את ההתחלה של הדרמה,שנראתה כמו שלושה חיילים לבושים בבגדי חאקי.
בסדר.
אין סיכוי שקרה משהו.
בישוב קטן.
בין כפרים פלסטינאים.
אבל שמתי לב למבטים שעל פניהם,לטון הדיבור שלהם.
שני חיילים חיפשו בלחץ ברחבי המבואה הגדולה משהו. והשלישי,המלחיץ מכולם דיבר בלחץ במכשיר קשר.
בסדר.
כשיצאתי מהשירותים בתחושה טובה יותר נכנסתי לבית הכנסת,כשעדיין אני מהרהר בחיילים,והדבר הפריע לתפילה שלי.
סיפרתי לאבא שלי,והוא,מתוך ריכוז בתפילה לא בטוח שמע אותי והנהן בראשו,בתנועה שיכולה להתפרש ככן או לא.
בסדר.
ואז החלה המהומה האמיתית.
רעש הולך ומתגבר נשמע מכיוון המבואה,הולך ומתגבר.
יותר ויותר אנשים הפנו את מבטם לעבר המבואה,ומספר גברים יצאו החוצה.
גם אני.
נלחצתי מהחיילים ורציתי לראות מה קורה,יצאתי למבואה,שהשתנתה ללא היכר.
עשרות ילדים,בוכים מצווחים,משחקים ורצים היו במבואה,ואיתם עשרות נשים וגברים,רובם משוחחים בשקט וחלקם מסתכלים על הילדים.
ראיתי את אימא שלי,כשכבר באמת התחלתי להלחץ.
ונרגעתי.
העיניים של אימא שלי זה הדבר הכי מרגיע בעולם.
היא התקרבה ואמרה לי "אומרים שיש מחבל ביישוב"
עכשיו העיניים הלחיצו אותי,בבהלה הסתובבתי,ואימא שלי אמרה לי להכנס,להגיד לאבא.
נכנסתי מהר,הוצאתי אותו כמעט בכוח,הוא יצא,הוא ואימא שוחחו,ואז אימא אמרה לי לא ללכת אחרי אבא.
אני רוצה לציין שבשלב הזה עוד לא קלטתי מה קורה ולא הבנתי כמה המצב מסוכן.
ראיתי את אבא יוצא,ויצאתי אחריו.
הוא רץ,ודי מהר.
רצתי אחריו,ושמתי לב שהגינה שקטה,לחלוטין,שקט לא טבעי.
ואז בכניסה לגינה עצר אותי אחד מכיתת כוננות (משהו התנדבותי שעוזר לצבא) ואמר לי שאסור ללכת לשם,אבל אני ידעתי שאבא שלי שם,ו... ואז נזכרתי בשאר האנשים בבית שלא יודעים בכלל על המחבל,שלושת האחיינים שלי,בן החמש,בנות השנתיים והשנה ואחותי הגדולה,אמא שלהם,לבד בבית...
חזרתי לבית הכנסת בפאניקה,אמא שלי ראתה אותי וביקשה ממני להכנס,להתפלל.
נכנסתי,חושב אך ורק עליהם,ואז הבנתי שרוב האנשים בבית הכנסת בכלל לא מודעים לעובדה שיש מחבל בישוב.
התחלתי להתפלל,בכוונה רבה יותר מאי פעם.
פתאום "שמע ישראל" ושמונה עשרה קיבלו משמעויות חדשות.
צעקתי "שמע ישראל ה' אלוקינו,ה' אחד" יחד עם כולם,"אשמנו בגדנו" הפכו לקריאת חרטה אמיתית.
זו הייתה חוויה שלא אשכח בחיים.
במחשבה לאחור,המצב היה קצת דומה למלחמת יום כיפור,להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן.
יצאתי מבית הכנסת בסוף שמונה עשרה,ויצאתי למבואה.
עמדתי שם כמה דקות וחיפשתי את אמא שלי,ואז נכנס חייל וצעק מעל קול הילדים "אמרו שזו בטח חיה,ואין מחבל!" צעק,מספר אנשים הריעו,צעקות שמחה נשמעו.
ואז עשיתי משהו,שנבע מדאגה ופחד אמיתיים למישהו שאתה אוהב,ולא מתוך שיקולים אישיים.
רצתי החוצה.
בכל צל ראיתי מחבל.
כל רחש היה אקדח או סכין נשלף.
הגעתי לבית שלי.
ניסתי לפתוח,הדלת הייתה נעולה.
"מי שם?"
בהקלה עניתי "זה אני" הדלת נפתחה וראיתי לשמחתי את אחותי,גיסי,אבי ואחייני.
ואז שאל אותי אחייני.
"מה,איך לא פחדת?"
התחלתי לבכות.
* * *
קודם כל,זה סיפור אמיתי,כמובן שישנם דברים ששכחתי,פרטים קטנים ולא חשובים,אבל זהו הסיפור.
ולא,זה לא קרה לפני עשרים שנה,זה קרה לפני שנה,כשהייתי בן אחת עשרה.
חוץ מזה,ברצוני להבהיר שזהו רק אירוע מיוחד ב"מאחזים" וב"התנחלויות" ואין זה קורה בשגרה.
אני אישית גר בישוב חוקי לחלוטין עם נוף מדהים של כל הארץ,מחיפה עד אשדוד.
אם לערבים תהיה את הנקודה הזאת הם ישגרו טילים לכל גוש דן.
לא כדאי.
טוב,זו לא עמדת הסברה,זהו סיפור,שקרה לי.