פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2156 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים הבשורה. פרקים 1 ו2. פוליאנה :-)
זה סיפור שכתבתי ואני לא בטוחה שאמשיך...
חשבתי שהוא יהיה סיפור קצר אבל הוא יצא לי יותר ארוך ממה שחשבתי.
אבל אם אקבל תשובות חיוביות אז אני מוכנה לנסות להמשיך אותו :-)
פרק 1.
הרכבת האיצה והיא ניסתה להעיף מבט אחרון מבעד לזגוגית העבה, האופפת אדים וערפילים של שעת בוקר מוקדמת.
זהו, היא כבר החליטה הכול, והיא לא תיסוג אחורה בשלב מוקדם כל כך. ולא משנה עד כמה תהה קשה הדרך, ולא משנה הערפל והנופים הלא מוכרים שיבליחו מבעד לו ככל שתתקדם במסעה, לא משנה דבר. היא הייתה נחושה בדעתה להצליח. זהו הדבר היחיד שידעה בביטחון, היא לא תיתן לשום דבר ואף אחד לעצור בעדה.
היא נאנחה והצמידה את מצחה אל הזגוגית הקרה. אנחתה נשמעה בבירור בקרון הריק, מעטים הם הבוחרים בדרך זו, מעטים הם אלה השמים מבטחם בלא נודע. ואלה שבכל זאת נוסעים ברכבת הזאת, הם בדרך כלל אלה, שאין להם עוד לאן ללכת.
היא המשיכה להצמיד את ראשה אל החלון, נותנת לצינה של הבוקר לשטוף אותה ולהכות במצחה ללא רחמים, לצנן מעט את החום היוקד שהתלקח במצחה, לצנן את הפחד, לכבות ולהעלים אל מתחת לפני השטח את כל הרגשות שהכילו אי ודעות וחוסר ידיעה. הרי אין ברירה, היא כבר בחרה את דרכה והיא כבר לא יכולה לסגת, אפילו רצתה, אפילו היה בכוחה לעשות זאת.
היא נשמה עמוקות ופתחה מעט את החלון. האוויר הקר זרם פנימה בגלים וגרם לה להשתנק למשך כמה שניות טובות. היא נשמה אותו באושר, באהבה, בהתרפקות. מאז שהייתה ילדה קטנה, אהבה את הקור, את החורף. אהבה את הרוח הקרה שהכתה בפניה בהפתעה והעיפה בחוזקה את שערה לאחור. אהבה את הריח הטרי של הגשם, הריח הנקי, הטהור. אהבה את השלג שירד מדי פעם על הכפר הקטן שלה בעמק הירוק. אהבה לעמוד על ראש צוק הבשורה, אז, כשעוד הייתה ילדה קטנה ועוד טרם ידעה מה הוא מסמל.
היא אהבה את הגלים שעשתה הרוח בדשא ואת הגשם שהגיע אחר כך, היא הייתה ניצבת שם, חסרת הגנה אל מול איתני הטבע האימתניים ונתנה להם להקפיא ולהרטיב אותה חליפות מבלי להתלונן, ואז, כשאביה היה לוקח אותה הביתה, היא הייתה קפואה ורועדת מקור, אבל חיוך התפשט על פניה ונמשך מאוזן אל אוזן כל משך הזמן שאמה השכיבה אותה אל מול התנור החם והפשיטה ממנה את בגדיה הרטובים שנצמדו בכוח לגופה.
'אבל כל זה היה ולא ישוב.' היא חשבה בכאב אך גם בנחישות והסבה את מבטה מהחלון בעוצמה כשתוך כדי היא גורמת גם למחשבותיה להיסוב סביב נושא אחר לגמרי, כזה שלא יכאיב לה ולא יפגע בשליחות שנטלה על עצמה.
היא סקרה את פנים הקרון שהיה מרוהט בפשטות, שני ספסלים, אחד אל מול השני וביניהם שולחן קטן שעליו, על גבי מפה משובצת בריבועים של אדום לבן, מנורת לילה קטנה עם פחית נפט לצידה ובנוסף סלסילה קטנה, שהייתה המנחה שהוענקה לאלה שנטלו על עצמם את השליחות, שרבים לא חזרו ממנה בחיים.
היא הניחה את ידה על פיה כדי לבלום פיהוק רחב במיוחד, היא הייתה עייפה כל כך... שעות של התלבטות חסרת ערך, אף על פי שתכננה את תכניתה כבר שבועות לפני... 'אלך לקרון השינה' חשבה בעייפות אף על פי שהשעה הייתה רק שעת בוקר.
הרכבת המשיכה לדהור על פני הפסים כשהיא הולכת ומכפילה את מהירותה מרגע לרגע. לא הייתה סיבה שתיעצר, לא רבים הם אלה המוכנים לבצע את השליחות. וגם אם ישנם נוספים (עמה היו עוד שלושה) הם עולים בדרך כלל בתחנה המרכזית, תחנה, שגם היא עלתה עליה.
היא זכרה את הפרידה הנרגשת, את החיבוקים, את הנשיקות, את הדמעות. היא זכרה את נאום הפרידה הנרגש שהוכן עבורה. היא זכרה את התחינות מצד קרוביה ושכניה שתוותר על השליחות, שתסרב, שתתחנן להפר את החוזה שהשיגה כה בעמל וחתמה עליו מתוך יישוב הדעת ותוך קבלה מוחלטת לכל תנאיו וסעיפיו המורכבים.
והיא, היא הקשיחה את עצמה, לב של אבן יצרה לעצמה באותה מסיבת הפרידה וכשהתחננו והפצירו בה, שתישאר, בקושי התאפקה מלצעוק "עכשיו! עכשיו פתאום אכפת לכם ממני אה? עכשיו כשנעשיתי גיבורה! עכשיו כשהיתמות שלי הפכה לערך עליון! ואז, כשהייתי יתומה חסרת בית, חסרת מישהו שיתמוך בה, שיגן , שירחם עליה ויאסוף אותה לביתו וידאג לה. אז שלא מיהרתם להציע את עזרתכם? כן! אפילו אתם, הקרובים שלי, המשפחה שלי! לא רציתם פה נוסף להאכיל, לא רציתם שתיפול מעמסה לא רצויה על המשפחה שלכם! ואני, אני נאלצתי לשלם בגלל חוסר הלב שלכם בילדות שלי, הילדות שלא הייתה לי מעולם, שחוויתי אותה בבית יתומים אכזרי עם אנשים שלא יודעים מה זה לב..." כך חשבה כשפנו אליה, אבל היא כמובן, לא יכלה לומר את כל מחשבותיה המסועפות, העדיפה שלא לענות ישירות, חששה שהפתיחות עלולה לשבור אותה ולפרוץ פרצה בחומה שכה עמלה להקים סביבה במשך ימים וחודשים ושנים. במרוצת הזמן למדה, שאין לסמוך על איש מלבד עצמך וגם זה, ידעה, בעירבון מוגבל.
פרק 2.
היא פקחה את עיניה בבהלה בעקבות טלטלה עזה. הכול התהפך לה ולרגע לא הבדילה בין מציאות לחלום. היא מצמצה בעיניה לרגע, מנסה להתרגל לאור החזק, 'רגע! האם נרדמתי?' תהתה 'האור! הוא היה חלש יותר, והיה ערפל...' היא התרוממה מטושטשת מהספסל שנטה הצידה בזווית מדאיגה. צעקות וקולות רמים נשמעו ברקע 'האם הייתה תאונה?' שאלה את עצמה בפחד אבל אם כן, איך זה יתכן שהיא עדיין בחיים?
"אידיוט!" נשמע קול חזק, זה היה, כפי שזיהתה זה מכבר, קולו של הנהג. אם כי בהגיעה אל הקרון, הוא נשמע ידידותי ולבבי הרבה יותר. אין ספק, הוסיפה לחשוב, שמשהו הכעיס אותו מאוד שאם לא כן, הוא לא היה צועק בטון כזה ובטח שלא מתבטא במילים שכאלה.
והנה נשמע טון נוסף, עדין יותר, מתחנן ומשדל. "זאת הייתה טעות! יסלח לי אדוני אבל עמדתי בתחנת הביניים כמו שצריך וראיתי את הרכבת שועטת קדימה בפרעות! מה אתה רצית שאעשה? עמדתי להפסיד את הזדמנות חיי! וההזדמנות הבאה, רק בעוד עשר שנים תמימות, האם אתה היית מחכה למשהו שחפצת בו מאוד, פרק זמן ארוך כל כך כשהוא נראה באותו הרגע בהישג יד ממש?"
"ני זה ששואל כאן ת' שאלות מבין?!" נשמע שוב קולו של הנהג והוא נשמע מאיים ולא נחמד כלל, 'כיצד ייתכן שטעיתי כל כך בהבנת האופי שלו?' היא שאלה את עצמה, מודאגת.
"בבקשה!" התחנן הקול. "תן לי להישאר על הרכבת, הרי בין כה וכה ישנם הרבה קרונות ומעט נוסעים, אני מבטיח שלא אפול למעמסה על איש!" נשמעה שתיקה טעונה שבמהלכה ניתן להסיק שהנהג שוקל את הצעתו של הנוסע הלא צפוי.
"בסדר!" הרעים לבסוף בקולו והיא נשפה החוצה אוויר שכלל לא ידעה שעצרה בתוכה. "אבל שתהיה שקט כמו עכבר! אם אשמע תלונה אחת מהפה שלך! או מהפה של מישהו מהנוסעים עליך, תלונה אחת!" קרא הנהג בקול וזקף את אצבעו בתנועה מאיימת אל מול פניו של הנוסע "אתה תעוף מהרכבת הזאת לכל הרוחות וממש לא אכפת לי אם זה יהיה באמצע המדבר או בקוטב הצפוני!" צחקק הנהג צחוק שבהחלט לא נעם לאוזניה.
דממה מתוחה השתררה בעקבות צעקתו של הנהג והיא התאמצה להרגיע את עצמה במחשבה שהינה יחזור השקט לקרון וניסתה תוך כדי ליישר את הספסל. אך תקוותה זו, התבדתה כעבור רגע, כשדלת הקרון נפתחה בחריקה מהוססת וקול עדין נשמע מהחריץ הדק: "יש כאן מקום בקרון? אולי אפשר בבקשה להיכנס?" הדלת נפתחה עוד קצת וזוג עיניים בגוון הטורקיז הציצו מבעד למרווח.
'זה האיש שהתווכח עם הנהג.' חלפה במוחה המחשבה. מעדיפה הייתה בהחלט, להיוותר לבדה עם מחשבותיה והרהוריה, כל מי שהגיע לכאן, העדיף את הבדידות. אך המילים התהפכו בפיה בראותה את המבט המפציר והמתחנן ובזכרה את איומיו של הנהג פלטה "כן" חפוז.
הוא נכנס בהיסוס, והיא נעצה בו מבט בוחן כשהיא סוקרת כל פרט בהופעתו. מראהו נראה מרושל, בגדיו היו שמוטים עליו ברפיון וניכר היה שהם אמורים להשתייך לאנשים בעלי מידות רחבות יותר. חולצתו הרחבה שהבליטה עוד יותר את רזונו בכך שנראה היה ששני אנשים כמותו יכולים להיכנס לתוכה יחדיו, חגורה שחורה שבקושי הידקה לגופו את מכנסיו המוטלאים התהדקה סביב גופו ברפיון, ושרווליו שהידלדלו מקצות ידיו שהיו עטופות בתוכן לגמרי ולא היה ניתן לראותן הראו בבירור עד כמה בגדיו לגמרי לא הולמים את מידתו. אולם כל המראה הזה גווע כשהבחינה בתווי פניו שהיו מלאות יופי טבעי וניחנו בטוב לב שופע. ואל אף עייפותו הוא חייך חיוך קטן כשבקצותיו גומות חן ועיניו ברקו בהתרגשות ועליצות.
היא השתהתה על מראהו המרושל ועל השמחה שניכרה בפניו. כל אלה שיצאו לשליחות היו כאלה שהתייאשו מהחיים ולא נותר להם ולו שביב של תקווה ולכן היו מוכנים להמר על הכול, כי לא נותר להם כלום... ולמעשה הרגש האחרון שציפתה לראות במי שהתייצב לשליחות הוא שמחה ואושר.
הוא התיישב מולה, יישר מעט את בגדיו וניסה, ללא הועיל, לשוות להם צורה קצת מכובדת יותר. "אז, לאן את נוסעת?" הוא ניסה לפתוח בשיח ידידותי.
"אל אלטוניה." היא השיבה בנימה לא מסבירת פנים בכלל בניסיון לגרום לו להבין מעצמו, שבנוסף לנוכחותו הלא רצויה, שלא יכביד עליה במילים.
במקום זאת הוא קרא לעברה בהתלהבות: "גם אני נוסע לשם!" והוסיף בחיוך שהראה בבירור שהוא כלל לא קלט את המסר הסמוי. "אולי נצא לשליחות משותפת?" והוא המשיך, נסחף בהתלהבותו חסרת הפשר. "אפשר לבקש אולי שייתנו לנו את אותו התפקיד!"
'יופי' היא חשבה במרירות 'לא מספיק שאני תקועה כאן, איתו, עם הנוכחות הכפויה והלא רצויה שלו, שאני אצטרך לסבול אותו גם שם???' אבל היא התקשתה לצנן את התלהבותו, היה בה משהו כל כך תמים ומחמם את הלב, משהו כזה, שחשבה שכבר עבר מהעולם וכבר לא ניתן למצוא אותו יותר, אפילו אצל ילדים קטנים...
אז במקום זאת היא אמרה: "למה דווקא לשם?" בטון מרוכך מעט יותר אף על פי שבתוכה הצטבר גוש של כעס על הספחת הלא רצויה.
"אני אוהב את השלג, את הקור." הוא ענה ועיניו כוסו בדוק של ערפל ובהו בתקרה הבהירה בחולמנות.
היא לקחה נשימה עמוקה, נדמה היה לה שהיא מתחילה להביט עליו באור שונה, רך יותר, מקבל יותר. אחרי הכול, גם היא בחרה באזור הזה מסיבה דומה, הרי גם היא אוהבת את החורף...
"ומה תעשה כשתגיע לשם?" שאלה.
"את השליחות שנתבקשתי לעשות." הוא השיב בסתמיות.
תשובה שכזאת, יכול היה להשיב לה גם הקיר. אבל היא הבינה את ההסתייגות שבקולו, "השליחים הם, יש להם את הפרטיות והסודות שלהם. לכל אחד מהם יש נקודות רגישות ועבר רדוף ואוי ואבוי למי שמנסה לפלוש לפרטיות שלהם." היא זכרה היטב את המילים שהקבצן, שהיה שליח לשעבר, הסכים למסור לה בתמורה למטבע נחושת. היה זה שליח שנבהל ברגע האחרון מכובד המשימה שהוטלה עליו (פרטים אודות המשימה הוא לא הסכים למסור לה אלא רק בתמורה למטבע נוסף והפעם מטבע כסף ומטבע שכזה, לא היה לה...) ומאז נושל מהמעמד הרם אליו הגיע, והושפל בכל מקום עבודה שניסה להתקבל אליו עד שהגיע לרמה של פושט יד. הייתה זו תזכורת עגומה, למה שעלול לקרות לה ביום מין הימים, אם תיכשל. ומבחינתה, מבחינת הכבוד שלה, המוות כבר עדיף.
"אז כבר יש לך תפקיד מוגדר מראש אה?" היא המשיכה, כאילו לא נקטעו דבריהם על ידי הרהוריה וכמה מהמרירות הראשונית שעלתה בה בתחילת השיחה, החלה מכה בה שוב. 'לו יש כבר תפקיד ולי, לי לא...'
הוא השפיל את ראשו ואמר בטון חלוש "האמת היא שלא..."
"מה זאת אומרת?" היא שאלה ועיניה נפערו.
"חשבתי שלך כבר יש והתביישתי להודות בכך שאיני יודע עדיין בעצם מהי השליחות שלי..." הוא השיב בכנות.
"אה..." היה זה כנראה הדבר הכי חכם שהצליחה להגיד. שוב הוא תפס אותה לא מוכנה והצליח להפתיע אותה. אם היא הייתה מוסרת שקר כזה, היא הייתה ממשיכה איתו עד הסוף כדי שלא ידעו ששיקרה.
"נוף יפה." הוא אמר במבוכה בניסיון להסיט את תשומת ליבה.
'ניסיון יפה' היא חשבה בליבה אבל בקול אמרה רק: "כן, נוף יפה." והסיטה את מבטה אל החלון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים למרות הקיטש, זה ממש ממש יפה. לואיזיאנה מנטש השקנאית
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים וואו! אהבתי! fairy tale
את כותבת מדהים, ממש מוכשרת. הכל זורם, והתיאורים יפים. אני במתח לדעת מה כל עניין השליחויות, ויותר פרטים על שניהם (זה רק אני, או שלא כתבת את השמות של אף אחד מהם?)
בכל מקרה, ממש אהבתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים ממש תודה! פוליאנה :-)
וכן, עוד לא כתבתי להם שמות...
האמת, חשבתי על שמות אבל איכשהו,
השם של הנערה לא מוצא חן בעיני כל כך... ולא מי יודע מה הולם את האישיות שלה...
חשבתי לקרוא להם- אחלמה ואושרי אבל משהו לא ממש מסתדר לי איתם.
אשמח אם לדעת אם יש לך רעיון לשמות, כי לי אישית, כנראה יש בעיה עם מציאת שמות מתאימים...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים בטח! fairy tale
בוא נראה...
אני צריכה שתכתבי לי קצת מהאופי של הדמויות. אני מבינה שה...נער? הוא תמים, ילדותי, וטוב לב.
אני אעשה את זה פעם אחת, ואקריב שם שהוא אחד מהאהובים עלי- מה לגבי דילן?
בקשר לבת, אני מתקשה להבין את האופי שלה. יש לה צד לוחמני, אבל היא שומרת הכל בבטן?
משום מה, השם רותם עלה לי לראש.
מה את אומרת?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים שמות יפים! פוליאנה :-)
האמת, הבת דיי מדכאת...
אבל בהמשך היא אמורה להתפתח ולהפוך לדמות קצת יותר אופטימית, בהשפעת הנער.
וכן, היא באמת כזאת, קלעת בול! וכמו שכתבתי, היא פוחדת להגיד את מה שיושב לה על הלב כדי שלא ינסו לשבור אותה... היא מאוד מאופקת ופסימית...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אז את תשתמשי בהם? ~מבט מלא תקווה~ fairy tale
זה נשמע מצוין, זה מוסיף ראליסטיות, שהיא מדכאת, ובזכות האופטימיות והתמימות של הנער היא משתפרת. כל הכבוד :-)
חיחיחי ידעתי ;-)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אני יכולה להציע שמות? לואיזיאנה מנטש השקנאית (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים בטח! למה לא...? פוליאנה :-) (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אלו צריכים להיות שמות שכבר קיימים? הבלגית המעופפת
כי אם לא, אשמח לעבור עם האף על המקלדת עד שיצאו שני שמות ניצנים להגייה, הגיוניים באופן כלשהו ומתאימים לדמויות, כמובן (משום מה אני לא רואה אותם בתור נורית ורועי)
אני מקווה שהפעם התגובה תפורסם במקום הנכון. טלפון אידיוט
והייתי חסרת נימוס (מי שלח את הילדה הכי מנומסת בבית הספר לאירופה? זה גורם לי להרגיש מגושמת (דבר חיובי), בהמית, וחסרת נימוס)
הסיפור שלך נשמע ממש מעניין (בצורה חיובית, לא כמו מעניין על מרק), התיאורים מצוינים והכתיבה טובה. אני רוצה לקרוא את ההמשך.
סליחה, הנימוסים שלי. אני רוצה לקרוא את ההמשך, בבקשה.
בבקשה גברתי זה כבר קצת מוגזם דרך האינטרנט. אם לדעתך לא, תוכלי לעזור לי ולהצביע על כך, כי גם סבא שלי מנסה להשתלט על רזי האינטרנט, ואם הוא יגלה שאני לא מנומסת דיי...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אממ, זה מעניין. פוליאנה :-)
אני חושבת שאפשר גם להמציא!
אולי בהתאם לאופי שלהם!
אתם יודעים, אחת הסיבות שאני מעדיפה שלא לתת שמות היא מפני שככה כל אחד יכול לתת להם שמות כמו שהוא רוצה ואין סיבה שלא להתחבר לדמות מסוימת רק בגלל שהשם שלה לא מצוא חן בעינך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אני מקווה שמעניין לא כמו מרק, כי מרק זה לא מעניין, וזה סתם תואר שנותנים לו כדי לא להישמע בוטיפ הבלגית המעופפת
הנימוק שלך הגיוני. למשל, אם תקראי להם טופז ולוציוס ארצה לדחוף את שניהם ממצדה, ואני בטוחה שלכל אחד יש כאלה שמות. אולי תשתמשי במאזכרים במקום שמות (היא והוא והוא השני). או שתקראי להם על שם נמש כלשהו (זו עם הנמש מעל הפופיק שאי אפשר לראות, זה שאוהב ריח של דשא). או, הדבר האהוב עלי- להמציא& זה כיף, זה יוצא איגיוני וזה מתאים להכל. לאף אחד לא יכול להיות משהו נגד כאטגר, כי הוא לא מכיר את השם הזה. בהצלחה בלהמציא שמות, בכל מקרה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
