(אולי מה שקורה בפרק הזה יראה קצת מוזר, אבל אם תחשבו על זה פסיכולוגית, לדעתי זה מה שהיה אמור לקרות.)
סו הייתה לרגע בשקט, וגם אני, ורק הסתכלנו אחד על השנייה.
"האיש הזה... שאתה אומר שהוא דוד שלך עשה הרבה פשעים בחיים שלו. כולל להרוג את ההורים שלי." אמרה סו.
"זה לא הגיוני. הייתי אצלו כמה פעמים בבית, הוא אדם ממש נחמד. הוא דוד שלי..." סיימתי בקול חלש.
"זה מה שהוא נתן לך לחשוב... אני פגשתי אותו הרבה פעמים, כשהוא נתן לי משימות. לאדם הזה אין רחמים, ואין לו נקיפות מצפון. ברגע אחד הוא יכול לגזור מוות על מישהו והוא אפילו לא יהסס. דוד שלך מאפיונר. ראש היאקוזה."
לא יכלתי לחשוב. זה היה גדול מידי בשבילי.
"אתה לא חייב לבוא איתי אם אתה לא רוצה. עזרת לי למצוא את הרוצחים של ההורים שלי, ומפה אני אמשיך לבד."
"את לא יכולה להרוג אותו!" אמרתי בתסכול.
"אני יכולה, וזה מה שאני אעשה."
"אנחנו יכולים להסגיר אותו למשטרה, למצוא מספיק ראיות –"
"למשטרה יש ראיות. יש להם הכל עליו. אתה חושב שהם יעשו משהו? לא! הם לא עושים כלום. הדרקון הוא אדם חזק, יש לו השפעה והוא שולט גם עליהם. הם לא יכולים לעשות כלום נגדו! ואני רוצה נקמה, אני להרוג אותו. תתמודד." אמרה סו בקול קר, וזה גרם לי להתפרץ עליה.
"להתמודד?!" צעקתי. "יש לך מושג בכלל על מה את מדברת? הבן אדם הזה הוא דוד שלי! דוד שלי! ולא איכפת לי כמה פשעים הוא עשה, אני לא אתן לך להרוג אותו!"
"הוא רצח את ההורים שלי, שין!" העיניים של סו היו רטובות, וראיתי שהיא התאמצה לא לבכות.
"לא איכפת לי!" אמרתי בזעם, ומיד התחרטתי על מה שאמרתי. עדיין לא קלטתי את מה ששמעתי עליו. דוד שלי רצח הורים לילדה קטנה, זה חילחל אט אט לתודעתי. נשמתי עמוק, וניסיתי להרגע, ואז קלטתי שאני עומד.
סו רק הסתכלה עליי וגם היא הבינה שהבנתי את זה. היא לא כעסה שאמרתי את זה, למרות שהיו אנשים שבאמת היו כועסים. אבל היא כן נראתה פגיעה לפתע. כאילו כל הרוח יצאה לה מהמפרשים, כאילו היא שכחה שהיא מתנקשת שיכולה לחסל עשרה אנשים בקלות.
"אני יכולה לתת לך עוד מקרים של זוועות שהוא ביצע אם אתה מתעקש. על ידי המתנקשים שלו." היא ניגבה בעדינות את העיניים שלה.
"וגם על ידייך?" תקפתי אותה.
"לא... הוא אף פעם לא נתן לי משימות כאלו. הוא ידע שאני אסרב."
ניסיתי להרגע שוב, וצעדתי ברחבי הבית בלי מושג מה לעשות עם עצמי. ניסיתי לעכל את העובדה שיש לי דוד מאפיונר. דוד עם זהות אחרת, זהות שלא הכרתי.
"שין..." אמרה סו בעדינות. "אני יודעת שזה קשה לך לעכל את זה, אבל אני חייבת שתתמודד." הקול שלה הפעם היה מלא ברגש, ולא אדיש. "אתה חזק, ואני יודעת שתוכל להפנים את זה, ולהבין שאני רוצה נקמה, ושהוא צריך למות על הפשעים שלו."
בלעתי גוש מוזר שעמד לי בגרון. "טוב, בסדר. בואי נראה עד כמה באמת אדם רע הוא."
ניגשתי חזרה למחשב ודיפדפתי בפרופיל של דוד שלי, הידוע בתור 'הדרקון'. והיו שם הרבה פשעים, יותר ממה שיכולתי לספור. רובם איומים. וכעבור חצי שעה הודיתי בתבוסה ובזה שצריך לחסל אותו, כי אדם כזה רק מזיק.
סו בזמן הזה הכינה ארוחת ערב, שכללה חביתות, לחם, גבינה וירקות שהיא קנתה מוקדם יותר באותו יום. היא כמעט ולא דיברה. אולי מכיוון שהייתה בקצה השני של הבית הקטן, ואולי כי היא שקעה במחשבות.
שיפשפתי את העיניים בעייפות מול המסך.
"ארוחת הערב מוכנה." אמרה סו בקול מרוצה.
הסתובבתי לשולחן הקטן וחייכתי חיוך קלוש, למראה האוכל שנערם שם. בדרך כלל אני אוכל דברים מוכנים, ג'נקפוד מסוג זה או אחר. אני אף פעם לא אוכל כאלו ארוחות בריאות.
"אולי כדאי שתורידי את הסכין." אמרתי למראה הסכין שהיא אחזה עדיין בידה.
"זה יישאר ביד עד שלא תשב." היא גיחכה. נראה כאילו המריבה שלנו בהקפאה, או שנשכחה. עדיין לא ידעתי.
"אוי לי." התיישבתי ולקחתי לעצמי פרוסת לחם ומרחתי עליה גבינה.
סו התיישבה בתשעים מעלות אליי.
"לא ידעתי שאת יודעת לבשל. את תמיד אוכלת כאלו ארוחות בריאות?" שאלתי אותה. זה היה נראה כאילו הוצאתי במריחה את העצבים שלי.
"בדרך כלל, וזה לא ממש נקרא לבשל. זה רק לחתוך ירקות ולטגן חביתה. לא ביג דיל." סו משכה בכתפיה ועשתה כמוני.
הנחתי חתיכת חביתה על הלחם והייתי מרוצה למראה התוצאה.
"אז... מתי נצא לחסל אותו?" שאלתי באי רצון ונגסתי בלחם.
"מחר בערב." אמרה סו.
"נשמע כאילו תכננת הכל. מה התוכנית?"
"להכנס ולירות בו."
"זהו? כזה פשוט? אין אזעקות וכאלה?"
"זה התפקיד שלך, אם תחליט לבוא." סו נגסה בלחם שלה גם היא.
"אז כן יש." לא עניתי אם אני אבוא או לא.
"ברור. מה חשבת?"
"לא חשבתי."
"תתחיל לחשוב."
"אני חושב! "
"יופי." סו גיחכה, ואז שמה את היד שלה על הפה כשהיא קלטה שיש לה עדיין אוכל שהיא לועסת. ואז היא בלעה וצחקה.
הסתכלתי עליה בתימהון והנדתי בראשי. הבחורה הזאת ממש לא מובנת, אבל דווקא בגלל זה חיבבתי אותה יותר ויותר.
"אתה מוזר." אמרה סו וגיחכה שוב.
"ואני המוזר פה." זה היה תורי לצחוק.
סיימנו את הארוחה דיי מהר, וסו נכנסה להתקלח לפניי (כמובן, אלא מה?).
חיכיתי בשיעמום שהיא תצא, ובדקתי ביקורות על משחקי מחשב אחרונים שיצאו. לא ממש היה לי הרבה מה לעשות, ותוך כמה רגעים מצאתי את עצמי בוהה במסך. חושב על זה שצריך להרוג את דוד שלי, ואיכשהו מזה זה עבר לזה שדמיינתי את סו בלי החולצה שלה. מדמיין את הגזרה העגולה שלה, ואת הבטן השטוחה והקשה. בחיי, היא ממש לא הייתה צריכה לעשות את זה.
המשכתי לחלום בהקיץ על כל מיני דברים מוזרים שרק חנון כמוני יכול לחשוב עליהם, ועל התאוריות האפשריות שיקרה ביני לבינה משהו, ואז הפלאפון שלי רטט בכיס.
"היי אייקו." עניתי.
"שיייייייייין!" הוא אמר. "מה המצבבבבבב חבר? באלך לבוא עם טקאשי וריי לפיצה? אנחנו עושים..." הוא המשיך לדבר ברקע, כששמעתי את המפתח מסתובב בחור המנעול, ואז את דלת האמבטיה נפתחת.
סו יצאה משם רק עם חלוק מגבת. הלסת שלי נשמטה.
"אהה, נדבר יותר מאוחר, עסוק כרגע." מלמלתי לפלאפון, וניתקתי לחבר שלי את השיחה בפנים.
"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" שאלתי את סו.
סו חייכה והתקרבה אליי.
לפתע הייתי מבועת, הסמקתי כמו לא יודע מה (בטח כמו עגבניה, או סלק. אוי לא. רק לא סלק! בבקשה! אני לא סובל סלק. אם אני אהיה סלק אני לא אסבול את עצמי!), והייתי לחוץ בטירוף. מה היא עושה???
תירגע, בנאדם, תנשום. תהיה מגניב. אתה מגניב, זוכר?
סו רק התקרבה אליי. "שין..."
"סו... מה את עושה?" חזרתי שוב, יותר בטוח בעצמי. לא להוסיף את הגיימרים ומשחקי המחשב – הזכרתי לעצמי.
"מתלבשת." היא חייכה.
"פה?" הרמתי גבה. "תתלבשי במקלחת."
"אבל אני רוצה פה." החיוך שלה התגרה בי.
"אני לא." אמרתי מייד. כאילו אמרתי את זה בלי מחשבה.
"באמת?" היא שאלה רטורית.
"כן, באמת."
"רציתי להתלבש מולך."
"לְמה זה יהיה טוב?"
"להרבה דברים." אמרה סו. היא עדיין עם החלוק, לעזאזל.
"כמו?"
"לא יודעת." היא נראתה מהוססת. כאילו לא בטוחה איך לעשות מה שהיא רוצה לעשות. קימטתי את מצחי. מה הולך פה?
"סו, הכל בסדר?"
ושוב, היא כמעט עשתה משהו שטותי. היא התחילה לפרום את החוטים של החלוק.
זינקתי מהכיסא לפני שהוא יצנח לריצפה, ויעשה את שנינו נבוכים עד מוות - כאילו שהסיטואציה הנוכחית לא הייתה מביכה מספיק - ועצרתי אותה. מה שגרם לכך שהייתי מאוד קרוב לסו. כל כך קרוב ששמעתי את הנשימות המהירות שלה, ויכולתי לראות כל ריס בעיניים השחורות והעמוקות שלה. ולפתע הלב שלי צעק לי להניח לחלוק. ולעזאזל עם כל השאר.
המוח שלי לעומתו, ידע שזה לא יהיה נכון, ולא יהיה חכם.
החזקתי את החלוק במקומו וצעדתי אחורה באיטיות. "פשוט... תשאירי אותו ככה."
"לא יהיה נוח יותר פשוט להניח לו ליפול?" היא שאלה בלחש.
"יהיה." בלעתי רוק. "אבל אנחנו לא צריכים לעשות את זה." הייתי מופתע מעצמי. מהכוח שגיליתי לעצור את מה שרציתי לעשות. ואפילו לא ידעתי למה אני עושה את זה.
מה?! השתגעת? אמר הקול בראשי. אחרי כל התוכניות שלך, זה מה שרצית, לא?
אני רוצה אותה.
נוו, אז תוריד אותו!
לא. אני לא יכול.
למה לא? פשוט תעשה את זה.
זה לא נכון לעשות את זה. אני לא רוצה אותה ככה.
אז איך אתה רוצה אותה, על מגש? עם סכין ביד? המישהי הזאת, שכבר שבועיים אתה רק חושב עליה וחושק בה, עם חלוק מגבת עכשיו. בבית שלך. לבד. איתך. לך על זה.
אני חייב להודות שהוא היה מאוד משכנע, הקול הזה. אבל סירבתי להקשיב לו.
"למה אנחנו לא צריכים לעשות את זה? אתה לא רוצה אותי?"
"אני רוצה... מאוד. אבל לא ככה."
היא התקרבה אליי, בעוד אני הולך אחורה באיטיות עד שנתקלתי במיטה. "אתה לחוץ?" היא שאלה בשקט.
הנהנתי.
"אל תהיה." היא התקרבה עם ראשה אליי, ויכולתי לראות את השפתיים החלקות שלה מתקרבות לעבר שלי באיטיות מייסרת.
אני לא יכול לתת לזה לקרות. אני חייב לעצור את זה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מידי.
(תגובות יביאו פרק המשך :)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
