פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3587 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים נקמה - פרק 1 Reaper
זה סיפור חדש יחסית, וקצר. כתבתי אותו לתחרות סיפורים האחרונה, והכנסתי בו כמה שיפורים בגלל הביקורות שנתנו לי. לדעתי זה אחלה סיפור (והרבה השקעה שלי =.=), וחבל שלא לכתוב אותו (כלומר, חבל לזרוק), ואני אשמח להתנסות עוד קצת בכתיבת סיפורים והבנה של בעיות הדמויות שלי (או לפחות זה מה שאמרו לי).
אני אעשה תקציר קטן, כדי שתדעו אם זה הסגנון שלכם או לא; לגיבור קוראים שין, לגיבורה קוראים סו (הם יפניים ><). סו מבקשת את עזרתו של שין - ההאקר - במציאת הרוצחים של הוריה דרך הרשת. לאחר איומים הם יוצאים לחפש מידע על מה שקרה להוריה, ולאט לאט גודל הצרה שאליה נקלעו מתחוורת להם. הם עוברים דרך מאפיות, פורצים לרשת, בורחים מכנופיות, ועוקבים אחר קצה החוט שמצאו...
סו היא מתנקשת, ככה שהרעיון הוא הרבה אקשן עם חרבות - קאטנות, רובים ומכות (איפה כל הבנים כשצריכים אותם?). אבל בעיקר העלילה והמתח, אני תמיד מקפיד על עלילה טובה (-משתדל), ומתח זה דבר הכרחי בסיפורים. אני לא הולך להפריז באקשן, למרות שזה קורץ לי, אבל מזמן הבנתי שעדיף לתת אותו במינונים מופחתים :(
הפרק הראשון יחסית ארוך, אבל זה חד פעמי. כל השאר יהיו יותר קצרים.
אז תהנו, ואל תשכחו להגיב :)
(קרדיט לאנג'ל! בלעדיה הסיפור לא היה כמו שהוא נראה :)
* * *
הכל התחיל כשקיבלתי הודעת אס אם אס מוזרה ממספר לא מוכר לפלאפון שלי. ובכן, כל אדם רגיל שהיה מקבל את ההודעה הזאת קרוב לוודאי שלא היה עונה לה, וקרוב לוודאי שלא היה עושה מה שביקשו ממנו לעשות בהודעה הזאת. אבל אני לא כל אדם רגיל. ועשיתי את מה שנאמר בהודעה.
הסיפור שלי אולי יישמע לכם הזוי, ואולי אפילו לא אמין. אבל בדור הזה, בשנת אלפיים מאה, הכל אפשרי, במיוחד בעיר כמו טוקיו.
אני נשבע שזה מה שקרה. וההודעה הזאת שינתה לי את החיים.
"בוא לפגוש אותי ליד הקניון הגדול בשעה חמש. מדובר בעניין בעל חשיבות גבוהה."
הודעה תמימה, שאומרת לי לפגוש מישהו במקום ציבורי שקרוב לבית שלי. במבט לאחור הייתי צריך לחשוב בהגיון. אבל ההגיון שלי דפוק, והוא אמר לי שאלו בטח החברים שלי שיביימו שוב שלישיית סוכנים מסתוריים שבאה לתת לי משימה כלשהי ואז נצחק כאילו אין מחר.
הם כבר עשו לי את זה כמה פעמים. אנחנו דיי חנונים, אני מודע לזה. לאף אחד מאיתנו אין חברה, וכולנו חובבי משחקי מחשב ופריצות לאתרים.
אנחנו האקרים. האקרים משועממים.
לכן, כשקיבלתי את ההודעה יצאתי מהבית בשעה חמש והלכתי לכיוון הקניון הגדול שהיה עשר דקות הליכה מהבית שלי. עם הפלאפון שלי, פלייליסט שירי מטאל, ואוזניות בציפייה לצחוקים, פיצה וירידות אחד על השני.
אפשר להגיד שאני מגניב. יש לי חוש סטייל סביר, טעם טוב במוזיקה, והייתה לי חברה רצינית במשך תקופה (שאמנם זרקה אותי, אבל זה לא כזה משנה לסיפור). אז, היי, אני מגניב. ואני אוהב את המילה הזאת.
חברים שלי תמיד אומרים "שין הזה פשוט מאגניב! שין הזה אדיר, כיף איתו בטירוף!"
לא באמת. אני סתם חושב שזה מה שהם אומרים אחרי שאני הולך. הרי אין מצב שהם יגידו משהו אחר, נכון?
וקראתם נכון, השם שלי שין. שין ריו, ואני יפני, אבל לא ממש נראה אחד כזה. העיניים שלי אפורות, והשיער שלי שחור, שילוב מוזר לדעתי. אמא שלי תמיד אמרה שירשתי את העיניים מאבא שלי, שלא היה יפני.
בכל אופן, הרבה זמן לא ראיתי את ההורים שלי, אני גר לבד. אחרי הכל אני אחרי גיל עשרים ואני לא ממש מסתדר איתם.
אבל כדאי שנחזור לסיפור.
הקניון הגדול, וגם כל מה שנמצא לידו, תמיד עמוס בהמון של אנשים. אנשים שהולכים לקניות, אנשים שיושבים ואוכלים, אימהות מתרוצצות, ילדות מקפצות, נערות ונערים שהולכים וצוחקים, חבורות, זוגות שמתנשקים, פשוט הרבה אנשים. הבנתם אותי.
הקניון עצמו הוא בניין גדול, עם עשר קומות, מפוצץ בחנויות. מה שאני אוהב במקום הזה שהכל מסודר בו. יש בו שלטים שמראים איזו חנות נמצאת באיזה כיוון, והוא נקי רוב הזמן (רק רוב הזמן. כבר היה את הסיפור ההוא עם הגמל, אבל זה לא ממש קשור כרגע).
וזה היה הרגע שבו הפלאפון שלי (ג'ינייספון – חשוב לציין. אהה, אתם רק בסמארטפונים, שכחתי.) רטט שוב, והודעה התקבלה.
"אל תזוז."
הרמתי גבות. אוקי, אני לא זז. משמאלי נמצא הכביש הראשי, ומימיני נמצאת חנות לבגדים.
העפתי מבט מסביבי. לא ראיתי את אייקו, טאקשי או את ריי. הם בטח מתחבאים באיזה מקום וצוחקים עליי.
התחלתי לכתוב הודעה בחזרה.
"נו באמת, זה לא מצחיק חבר'ה-"
"שין." נשמע קול נשי צלול.
הפסקתי להקיש על המקלדת והרמתי את מבטי. לרגע אני נשבע לכם שהנשימה שלי נעתקה. בחיים שלי לא ראיתי מישהי יותר יפה ממנה.
היא הייתה במרחק של פחות מחצי מטר ממני, לבושה בשחור וצמוד.
העיניים שלה היו שחורות והשיער שלה גם כן היה שחור וחלק, וכיסה עין אחת באלכסון. היא נראתה צעירה, אבל בערך בגילי, לא גבוהה אבל גם לא נמוכה.
"היי?" אמרתי בהפתעה עדיין עם הפלאפון ביד.
"קוראים לי סו, אני שלחתי את ההודעה."
המשכתי להסתכל עליה ומחקתי את מה שכתבתי בלי להסתכל על הפלאפון.
"טוב לדעת." מלמלתי והחזרתי את הפלאפון לכיס של הז'קט.
"אני צריכה את עזרתך שין." היא אמרה, וטיפה בתקיפות אם תשאלו לדעתי.
לא אמרתי כלום, רק הרמתי גבה. הלב שלי עדיין דפק חזק מכדי שאני אוכל לדבר, וניסיתי להזכר איך לנשום אבל בלי שהיא תשים לב.
"הבנתי שאתה בין ההאקרים הכי טובים."
"אולי." הטיתי את ראשי הצידה, המחמאה עשתה לי פרפרים בבטן.
"אתה הולך לאתר את הרוצחים של ההורים שלי. אני מחפשת אותם המון זמן."
חיפשתי סימן בפניה שאולי יראה לי שהיא רק מנסה למתוח אותי. לא מצאתי אחד כזה. ואז... הפרפרים נעלמו בזה אחר זה. אוי לא. רוצחים. זה לא נשמע טוב.
"אם את לא מצאת אותם, איך אני אמצא?" שאלתי.
"כי אתה תקבל אלף דולר."
"חמש אלף." אמרתי מייד, האקרים עובדים קשה, מגיע להם להרוויח טוב.
הבעת פניה של סו נעשתה קרירה עוד יותר והיא התקרבה בצעד מהיר וקליל.
"אני לא באתי להתמקח איתך, שין." היא אמרה כשהפנים שלה קרובות לשלי, ורק סנטימטרים ספורים מפרידים בינהם. יכולתי לראות את השפתיים החלקות שלה, הריסים העדינים, והעיניים הקרות אך העמוקות. הלב שלי שוב דילג על פעימה, ואחריה הרגשתי דקירה קלה בשיפולי הבטן שלי.
"אל תוריד מבט." היא המשיכה. "אתה מרגיש סכין חדה שנעוצה בך בעדינות." הקול שלה היה רגוע ושקט, וזה מה שהיה מפחיד. מעניין שאף אחד מהאנשים מסביבנו לא שם לב לסיטואציה.
"אתה הולך למצוא לי אותם, ובאלף דולר." אמרה סו. "אין לי יותר, ותגיד תודה שאני משלמת לך. אנחנו הולכים לבית שלך, ואתה לא יוצא משם עד שאתה אומר לי איפה הם."
"אוקי, אוקי, תירגעי." אמרתי בלחץ.
הבטתי בידה כשהיא עזבה אותי, לא הייתה שם סכין, אבל הייתה בשרוול שלה בליטה קלה.
"הולכים." היא אמרה והובילה אותי לאופנוע ספורט שחור שחנה בסמוך אלינו.
"רוצה לשתות משהו?" שאלתי אותה מתוך נימוס כשנכנסנו לבית הקטן והמבולגן שלי.
"לא עכשיו. אולי אחר כך." אמרה סו.
"אוו קיי." נגשתי למקרר ומזגתי לעצמי מים.
סו בחנה בסקרנות ובפנים חתומות את הבית. רואים שהיא אחת כזאת ששמה לב לכל פרט קטן. העיניים שלה צילמו הכל.
את השולחן הקטן מימין, את התחתונים על הריצפה (שמייד הרמתי במבוכה), את החולצה שזרוקה על הכיסא של המחשב בסוף החדר, את המחשב, את חדרון השירותים, ואת המטבח הקטן שנמצא ממול דלת הכניסה.
אין לי סלון, ואין לי חדר שינה. הבית שלי הוא חדר שינה אחד גדול, כשרק מחיצה מפרידה בין המיטה למטבח.
אבל במבט מהכניסה אפשר לראות את שניהם.
ליד המחשב נמצאת ספה ישנה שאני והחברים שלי פעם הרמנו מהרחוב, וארון הבגדים שלי נמצא ממול המיטה וליד חדרון השירותים.
אין לי בית מרשים במיוחד.
"בית נחמד." היא אמרה.
"משהו כזה." אמרתי ורוקנתי את הכוס בלגימה.
ניגשתי למחשב והדלקתי את המסך. סו גררה כיסא והתיישבה לידי.
"אז מאיפה אני מתחיל?" שאלתי אותה.
היא הרהרה רגע. "ההורים שלי היו מדענים, ולא עם הרבה כסף. סביר להניח שהם לקחו הלוואות."
"איך הם מתו?" הרגשתי חסר טאקט, אבל לא ממש הייתה לי אמפתיה כלפי מישהי שאיימה עליי עם סכין.
סו נתנה בי מבט קשה. "אני לא יודעת."
"מה זאת אומרת לא יודעת?"
"שאני לא יודעת!"
"לא בדקת את זה?"
"הייתי שמונה שנים בבית ספר לאומנויות לחימה." היה כעס בקול שלה. "שמונה שנים בלי אינטרנט, או אפילו לדעת מה זה. אז לא, שין, לא בדקתי את זה."
"ואת... לא זוכרת כלום." אמרתי את זה כחצי שאלה.
"לא."
"רק רגע, מתי הם בכלל מתו?"
"כשהייתי ממש קטנה."
נתתי לה מבט של 'נו תמשיכי'.
סו נאנחה. "חזרתי לבית מחברה..." היא השתתקה ונעצה מבט מוזר במחשב.
"מה?"
"אני לא מצליחה להזכר." היא הסתכלה עליי, והיה נראה לי שראיתי נצנוץ מבולבל בעיניים שלה. "אני מנסה, אבל זה בורח לי." היא קימטה את מצחה. "הדבר הבא שאני זוכרת זה הרבה דם, ואז התעוררתי על מיטה נוחה." שוב הפסקה וקימוט מצח. "אדם גבוה ביקר אותי, הוא סיפר לי בעדינות שההורים שלי לא יחזרו, ושהוא מעכשיו ידאג לי. למדתי לחימה, וכשסיימתי את הלימודים הוא אמר שהגיע הזמן שאני יביא לו תועלת. כלומר, להביא לי משימות. ככה זה אצל כולם."
"משימות של?" הרמתי גבה (יש לי מין הרגל כזה).
"הרג." סו הביטה בי במבט אטום.
"את רוצחת?!" הייתי בשוק.
"אני מתנקשת באנשים רעים." זה נשמע כמו משהו שהיא דיקלמה, כמו תירוץ לעשות את מה שהיא לא עושה.
כן... באותו יום שקיבלתי את ההודעה בעצם יצאתי לדייט עם מתנקשת. לפחות נראיתי טוב.
"בכל מקרה לאחר כמה שנים הרצון לנקום נכנס בי. רציתי להרוג את מי שעשה את זה. ומאז חיפשתי את האנשים שעמדו מאחוריי המעשה הזה." היא סיכמה. "לא שממש הלך לי, אני לא טובה במיוחד במחשבים, לא יצא לי להתעסק עם זה הרבה. ואז שמעתי עליך."
"יש לי רעיון." אמרתי לאחר רגע של מחשבה. "אם הם לקחו הלוואות..." התחלתי להגיד באיטיות. "זה יהיה-"
"מהשוק האפור." היא השלימה אותי והנהנה.
"כמובן." וכעבור רגע של מחשבה הוספתי, "אני יכול להצליב את השמות שלהם עם אנשים מהשוק האפור ולראות למי יש רשומות של הלוואות שהם לוו ממנו. אם נלך אליהם אולי יהיה להם מידע בשבילנו."
"רעיון טוב." סו טפחה לי על היד בעדינות, והפסקתי לנשום לרגע.
האצבעות שלי ריחפו מעל למקלדת אבל עדיין לא הקישו עליה. יותר מידי מחשבות התרוצצו במוחי.
אני לא יכול להימשך למתנקשת! זה מטורף! היא מטורפת.
ברור שכן, אתה לא יכול לקבוע לך למי להימשך, אתה פשוט מרגיש את זה וזורם.
לא עם כל דבר זורמים.
זה נכון, אבל יש מקרים שכן.
איזה מקרים?
כמו זה!
אוייש נו, זה מגוחך לגמרי. זאת רק עבודה. אני לא יכול להימשך אל מי שנותנת לי עבודות. ומאיימת עליי בסכינים.
ברור שכן. וחוץ מזה מי דיבר על שאתה תימשך אליה??
אממ.. אני?
נכון אני.
לא, אני!
אנחנו אותו בנאדם.
אה.. נכון. אז על מה אני מדבר?
אני מדבר על זה שתגרום לה להימשך אליך.
אתה מתכוון שאני מדבר.
כן, אני.
לא!! זה אני!
נו, נכון. אני.
אתה מתסכל...
ואתה ממש לא!
אנחנו אותו בנאדם!
אה.. נכון.
"שין." קולה של סו קטע את רצף מחשבותיי. "הכל בסדר?" היא הרימה גבות לעומתי.
"אהה... כן." תפסיק לגמגם.
התחלתי להקיש...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים יפה מאוד P:
מההקדמה הייתה לי הרגשה שיתפתח רומן(-ואני אוהבת את זה:))
קודם כל זה יפה. אבל קצת היה לי מוזר שהוא היה מוכן ישר להסכים לעבודה, חשבתי שיהיו קצת חילוקי דעות בעניין.
ויש קטע שסו אומרת "יביא לו תועלת" אז זה אמור להיות "אביא לו תועלת", אבל זה לא משנה -_-
anyway-אני שמחה שחזרת לכתוב ^^
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה היל! :) Reaper
ברור שיתפתח רומן.
היא איימה עליו והבטיחה לו אלף דולר. מין הסתם הוא חשב שזה ייקח כמה רגעים מול המחשב. מה את היית עושה אם היו מאיימים עלייך עם סכינים ומבטיחים לך אלף דולר?
כנראה שזה בגלל שאני כותב מהר, אני לא תמיד שם לב לזה :) תודה שהבאת לתשומת ליבי את הטעות..
וגם אני שמח שחזרתי לכתוב ^^
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים מצחיק (: זאבת המים
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים בעיה שיכלית? Reaper (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים אני אמרתי לך מה דעתי :-) טל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים אכן כן ^^ Reaper (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים :) עוד אחת עם משהו להגיד
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה ^^ Reaper (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים ללית (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים וזה אומר..? Reaper (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים מצחיק (: ללית
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה! ^^ Reaper
בכוונה האירועים קורים מהר, כי זה סיפור לפורום, לא ספר להוצאה לאור, ואם זה לא היה ככה, זה היה משעמם :)
מחר בעזרת ה' אני מעלה את הפרק הבא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים הווו ! argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים חח תודה ארגו :) Reaper
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים מוסכם D: argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
-
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים וואו! מגניב!!!!!!! שרון
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה שרוני ^^ Reaper
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים כדאי לך! שרון
ההתחלה של הסיפור שלך פשוט מזכירה את זה(:
ואולי זה ייתן לך גם השראה להמשך^^
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
