הצלחת הייתה לפניה. אחיה ישב לידה, ונבר במזון באצבעותיו המזוהמות, מביא את טלפיו אל פיו עוד טרם בלע את המנה הקודמת. היא חשה בגועל שהציף אותה. עיניה נחו על סכין פריסת הלחם.
היא נצצה מול עיניה, למעט כתם אחד שהעיב על חדותה המושלמת.
היא שוב נטלה אותה וניקתה את טיפת המים היבשה שנותרה ככתם מהמדיח.
ניקתה והבריקה במפית שעל השולחן.
נו, לירוני? את מתכוונת לאכול? אמרה אימה והתישבה אף היא לשולחן, ועל צלחתה מעט סלט.
אויש... כזה מטונף. ממש מגעיל! נזפה בבנה שרק צחקק ופלט כתגובה.
היא הרימה אותו מהכסא בעודו מנופף בידיו אל האוכל. ישר למקלחת! טינופת! איך שאתה - עם כל הבגדים, ונשאה אותו נגעלת מהלכלוך שעליו, מבלי לגעת בו ממש.
לירון נותרה לבדה בשולחן, שומעת מרחוק את זרם המים במקלחת. את צעקות הסירוב של אחיה, את קריאות השידול של אימה ולבסוף צעקותיה.
מגעיל, גועל נפש... איך אפשר ככה?
מסריחה... מגעילה... חשבה לעצמה.
היא הביטה בצלחת הסלט של אימה ובצלחתה שלה. מדוע היה עליה לאבוס כל כך?
היא שיחקה בסכין פריסת הלחם בידיה, ושוב ניקתה את מה שהיה נראה כנותר מטיפת המים היבשה.
שפשפה במפית והבריקה.
אתה צריך להיות נקי! שמעה את אימה מרחוק ואת מחשבותיה.
את חייבת להיות נקיה! מגעילה...
מסריחה...
היא בחנה את זרועותיה - עבות בעיניה כמו שני רגליו של פיל משכשך בבוץ. עבות שמנות ומגעילות, עור לח ומזיע כשל חזיר.
גועל נפש! שמעה את אימה מהמקלחת ואת אחיה הצורח.
היא שנאה אותן.
היא שנאה אותה.
מבטה ננעל על הסכין שבידה ועל זרועותיה, מאמצת אותו בעוז כדי לא לשמוע את צעקותיה.
היא לפתה את הסכין בידה וידעה מה עליה לעשות כדי להשתיק את הקולות האלה.
לפתה באומץ, כפי שלא עשתה בעבר.
מוכנה להתמודד עם הפחד והטירוף, או שמא מטורפת מפחד.
היא לא זכרה הרבה מאז.
גם לא יכלה להסביר אחר כך את אשר אירע, גם כאשר אביה שאל אותה, שלא בנוכחות העובדת הסוציאלית וקצינת הנוער מהמשטרה.
היא רק זכרה את הסכין שבידה.
את הדם שעל ידיה.
ואת הצעקות -
שלה, של אימה ושל אחיה.
היא ישבה בראש שולחן הישיבות, וחיוך קטן נסוך על פניה. ראשה היה שקט, מבלי שתשמע לחישות העולות מן החלון. מחשבותיה שטחיות ונקיות, ולא מעמיקות.
הצעקות עוד איתה, והקולות - אך חלשים הרבה יותר, הסבירה הרופאה מבעד לזגוגית המשקפיים. אנחנו נרד במינון לאט לאט, עד שתחזור לחשיבה מאורגנת. במקביל, ננסה להזין אותה. היא הגיעה אלינו במצב של תת תזונה קיצוני - כמעט מוזלמנית.
לירון הביטה ברופאה הצעירה כלא מבינה, ובחבורת הסטודנטים שישבו לשולחן הישיבות עימה.
היום יום רביעי!? ניסתה את מזלה בתשובה לשאלת אחד הסטודנטים, וידעה כי לא דייקה.
את יכולה ללכת, לירון, אמרה הרופאה, ואחות המחלקה ליוותה אותה החוצה.
(כל הזכויות שמורות לכותב כפי זהותו האמיתית במערכת)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה