בשמלה תכולה מקושטת תחרה, צמותיה הבהירות מונחות בקפידה בחזית גופה ופיה החיוור קפוץ היטב, צעדה אנג׳לה בשביל האבנים לעבר הנדנדה. היא התיישבה עליה בזהירות וטילטלה את רגליה בעדינות קדימה ואחורה. איש לא עבד בגינה באותו הרגע, ושקט גמור שרר במקום. לפתע נשמעו צעדי ריצה רמים, הולכים ומתקרבים, ואנג׳לה ראתה בעיניה התכולות דבר מה אדום ונרגש מתקדם לעברה. מולה הופיעה ילדה, בת גילה לערך, פניה העגולים מכוסים נמשים, אפה סולד, צבע שיערה כצבע האש הבוערת באח, ועיניה הזהובות מלאות התרגשות. ״בואי!״ קראה לעבר אנג׳לה בחיוך רחב, שחשף שן חסרה בקדמת הפה. הילדה שלחה את ידה השמנמנה לעבד ידה של אנג׳לה ומשכה אותה אחריה. הילדה רצה בטירוף חושים, רגליה היחפות נחבטות באדמה ברעש. אנג׳לה הרגישה שהאויר סביבה משתנה, נעשה דחוס יותר ויותר. סביבה נבנו אט אט מגדלים מתוך ערוגות הפרחים, מתרוממים אל על. הן רצו בסמטה מלוכלכת, עכברושים התרוצצו בין רגליהן, והן דרכו לא פעם בשלוליות גשם עכורות. אנג׳לה לא הבינה מה קורה סביבה. היא תהתה מי הילדה הזו, שהופיעה ככה פתאום בגינתה, ואיך הגיעה לפתע לסמטאות העיר הטמאות. היא ניסתה לשחרר את אחיזתה של הילדה בידה, אך זו לא הרפתה ולו מעט, והמשיכה לרוץ אל הלא נודע. היא פנתה מספר פעמים, ואז האטה לכדי הליכה מהירה.
״מי את?״ דרשה אנג׳לה לדעת, אך הילדה לא השיבה. ״מי את? מה את רוצה ממני? אני דורשת שתחזירי אותי הביתה תיכף ומייד!״ קראה אנג׳לה, קולה נעשה צייצני ונוזל חמים זלג על פניה. הילדה סובבה את ראשה.
״ששש!״ היא הצמידה את אצבעה המלוכלכת לשפתיה האדומות, עדיין מחייכת. היא פנתה שוב קדימה והחלה לרוץ לעבר קצה הסמטה. אנג׳לה התחככה בקירות החומים של הבניינים. רחש עלה מקצה הסמטה, ואט אט הפך לצלילים - הלמות פרסות הסוסים על הרצפות, חריקת גלגלי הכרכרות, קריאות הרוכלים אל העוברים ושבים. אנג׳לה הרגישה סוף סוף שמשהו נעשה הגיוני בין כל התוהו ובוהו. היא הופיעה באמצע עיר הומה, ביחד עם ילדה אדומת שיער ונמרצת שלא מוכנה לענות על אף אחת מהשאלות שלה. הכל סביב היה כה מלוכלך, ולא היה איש בסמטאות מלבדן, אבל היא ראתה מרחוק שלט גדול על אחת הכרכרות, בו נכתב במפורש: ״כרכרות לונדון״. היא לא הספיקה לתהות איך הגיעה מאחוזתה ביורקשייר ללונדון הבירה בריצה קלה, כיוון שרגלה נתקלה במרצפת סוררת, היא איבדה את שיווי המשקל שלה ונפלה ארצה בחבטה. ראשה כאב מהנפילה, ולאחר מכן כאבו גם ידיה ורגליה. קולות העיר נעלמו, וכשפקחה את עיניה ראתה אישה מכוסת ראש ניגשת אליה. האישה עזרה לה לקום, ואנג׳לה זיהתה אותה כאחת המשרתות באחוזה. הסחרחורת שהיתה לה נחלשה, והיא נוכחה לדעת שנפלה לתוך ערוגת פרחים בגן האחוזה, לא הרחק מן הנדנדה. שמלתה התכולה היתה מוכתמת בבוץ, וכמה משרתות עזרו לה ללכת לכיוון דלת הכניסה. הן נזפו בה שוב ושוב על חוסר האחריות שלה, על כך שתיענש בחומרה, והיא רק הביטה לאחור, וראתה כתם בוער במרחק. ילדה אדומת שיער נופפה אליה ביד מלוכלכת, ואנג׳לה חייכה.
״מי את?״ דרשה אנג׳לה לדעת, אך הילדה לא השיבה. ״מי את? מה את רוצה ממני? אני דורשת שתחזירי אותי הביתה תיכף ומייד!״ קראה אנג׳לה, קולה נעשה צייצני ונוזל חמים זלג על פניה. הילדה סובבה את ראשה.
״ששש!״ היא הצמידה את אצבעה המלוכלכת לשפתיה האדומות, עדיין מחייכת. היא פנתה שוב קדימה והחלה לרוץ לעבר קצה הסמטה. אנג׳לה התחככה בקירות החומים של הבניינים. רחש עלה מקצה הסמטה, ואט אט הפך לצלילים - הלמות פרסות הסוסים על הרצפות, חריקת גלגלי הכרכרות, קריאות הרוכלים אל העוברים ושבים. אנג׳לה הרגישה סוף סוף שמשהו נעשה הגיוני בין כל התוהו ובוהו. היא הופיעה באמצע עיר הומה, ביחד עם ילדה אדומת שיער ונמרצת שלא מוכנה לענות על אף אחת מהשאלות שלה. הכל סביב היה כה מלוכלך, ולא היה איש בסמטאות מלבדן, אבל היא ראתה מרחוק שלט גדול על אחת הכרכרות, בו נכתב במפורש: ״כרכרות לונדון״. היא לא הספיקה לתהות איך הגיעה מאחוזתה ביורקשייר ללונדון הבירה בריצה קלה, כיוון שרגלה נתקלה במרצפת סוררת, היא איבדה את שיווי המשקל שלה ונפלה ארצה בחבטה. ראשה כאב מהנפילה, ולאחר מכן כאבו גם ידיה ורגליה. קולות העיר נעלמו, וכשפקחה את עיניה ראתה אישה מכוסת ראש ניגשת אליה. האישה עזרה לה לקום, ואנג׳לה זיהתה אותה כאחת המשרתות באחוזה. הסחרחורת שהיתה לה נחלשה, והיא נוכחה לדעת שנפלה לתוך ערוגת פרחים בגן האחוזה, לא הרחק מן הנדנדה. שמלתה התכולה היתה מוכתמת בבוץ, וכמה משרתות עזרו לה ללכת לכיוון דלת הכניסה. הן נזפו בה שוב ושוב על חוסר האחריות שלה, על כך שתיענש בחומרה, והיא רק הביטה לאחור, וראתה כתם בוער במרחק. ילדה אדומת שיער נופפה אליה ביד מלוכלכת, ואנג׳לה חייכה.