ארבע חבילות של עלי מנגולד, קילו בצל, חסה, כמה עגבניות, עלים, מה שיש, קצת נענע, פטרוזיליה, כוסברה, הכל, אולי איזה חציל אחד, מקסימום שניים, וזהו, הביתה. זה כבר עוד מעט עשר ולא נשאר עוד הרבה זמן עד שהם יבואו. הוא לא אמר אבל היא יודעת שהם יבואו. תמיד הם באים.
בדרך הביתה היא כבר מחשבת, מכינה תוכניות. הבשר על השיש כבר מהבוקר, אז אפשר להתחיל עם העלים של המנגולד. אולי רק קודם היא תכניס את החצילים לתנור. אחר כך אפשר להכין את העלים, באותו זמן לטגן את הבצל ולבשל את האורז. ככה המילוי יהיה מוכן יחד עם העלים ואפשר יהיה לגמור עם הסיר של הממולאים, שיתבשלו. הטבולה והחסה זה שטויות. את זה אפשר להשאיר לסוף. רק את הטחינה לחצילים היא עוד תכין וזהו. עד שתים עשרה הכל כבר יסתדר.
כשהסיר כבר על הגז והיא מכינה את הסלט היא נזכרת בפעם הראשונה שהוא הביא אותם. זה היה לפני שלוש שנים. אולי ארבע. עד אז כמעט שלא נתנו לו לעצור חשודים. היא זוכרת איך הוא נכנס בדלת והיא היתה עוד באמצע הספונג'ה. היה לה מגש דגים ספריטו בתנור וכל מיני שאריות של האוכל משבת. כמה היא היתה נבוכה. גם מבולבלת. היא לא הבינה למה הוא הגיע, ככה, באמצע העבודה, עם הבחור הזה שהוא הולך לעצור והאזיקים והכל. וזה שהוא הביא אז, הוא נראה כמו ילד. הוא היה בן חמש עשרה. אולי שש עשרה. היא זוכרת איזה עיניים היו לו. גדולות. חומות. היה לו שיער קצוץ והוא דיבר לא יפה. ממש לא יפה. לא רק אליה. גם אל הבעל שלה הוא דיבר לא יפה. אבל הפנים שלו, הפנים שלו הזכירו לה את התינוק שלהם. היו לו פנים כאלה עגולות, תפוחות, באותו הצבע, שוקו כזה, שערבבו עם קצת יותר מידי חלב. ופתאם היא חשבה על זה שאם הוא לא היה מת הוא היה עכשיו בגיל של הבחור הזה.
בשתים עשרה ועשרים היא שומעת את הצעדים בחדר המדרגות. מכבה את הסיגריה, עומדת במטבח, במקום שאי אפשר לראות ממנו את הדלת. הם נכנסים, הולכים ישר אל השולחן. "שב, שב" בעלה אומר והאורח מתיישב אל השולחן. "חנה, שימי אוכל", בעלה קורא. בינתיים הוא שולף מפתח, האורח מושיט את הידיים והוא משחרר אותו מהאזיקים, אחר כך מניח את הכובע על השולחן ומתיישב לידו. "נו, מה עם האוכל?" הוא צועק. היא מניחה לפניהם צלחות וסכו"ם, ומביאה אל השולחן את הממולאים, החצילים, הסלט והטבולה. באה שוב עם מים וכוסות וקצת חריף. אחר כך היא חוזרת למטבח. מחכה.
"תאכל, תאכל", בעלה אומר, "מרגע שאני שם אותך בפנים לא תראה כזה אוכל הרבה זמן, תאכל". האורח מהסס. הוא לוקח ממנו את הצלחת וממלא אותה באוכל. "תאכל, אל תתביש. תאמין לי, היא יודעת לבשל". היא מחייכת. נעים לה לשמוע שהיא יודעת לבשל, נעים לה שהוא אוהב את האוכל שהיא מבשלת, נעים לה שהוא אומר את זה.
"חנה, קפה", הוא צועק והיא באה, מפנה את הצלחות ומביאה אל השולחן קפה ומעמול. אחרי כמה דקות הם כבר מחוץ לדלת. היא יוצאת מהמטבח, מפנה את הכלים מהשולחן, מחזירה את הסיר אל הגז, את הסלטים למקרר. יש עוד כמה שעות עד שהוא יחזור, בינתיים היא תספיק לגמור לנקות ולראות את הסדרה שלה. במילא עד שבוע הבא כבר לא יהיו יותר מעצרים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה