המאה ה-21, ועדיין, אותו עולם מזורגג שהיה לפני 100 שנה, או 200, או 500.
אז כן, העולם התפתח טכנולוגית ובלה- בלה- בלה, תגידו מה שאתם רוצים- אנחנו עדיין אותם אנשים אם אותן רגשות.
הכירו את אוור. היא הבחורה המושלמת, בת 17 עם עור נקי ומושלם בצבע שנהב שזיכה אותה בתואר 'שלגייה של המאה ה-21' ושיער שחור מבריק וגלי שגולש לה על הכתפיים, עיניים כחולות עזות שחודרות לנותנות את ההרגשה ההיא של 'שיט, היא יודעת מה אכלתי אתמול לארוחת ערב'. יש לה את הכל. יש לה הורים עשירים עד מוות, אבא שעובד כבכיר בבורסה ואמא מנתחת מפורסמת, שיעניקו לה כלייה אם תצטרך, ירצחו מישהו בשבילה. יש לה את האחוזה הכי שווה בעיר, שפונה אל הים. והדובדבן שבקצפת- יש לה את ברנדון, הבלונדיני החתיך והשזוף שבמקרה גם הבחור השווה ביותר בכל העיר. במקרה. צרוף מקרים מוזר, הא?
אבל גם לאוור המושלמת יש סוד, הרי למי אין?
היא יכולה למות בכל שנייה, עכשיו, מחר, ובעוד 13 דקות.
אתם מבינים, לפניי 18 שנה, כשאמא של אוור, קלייר, עבדה בבית החולים בניו יורק, אינדיריה חוואריוס באה למשרדה של קלייר. אינדיריה הייתה אישה נמוכה בשנות ה-80 המאוחרות לחייה, מהגרת מאפריקה בעלת עור כהה ובעל קימורים רבים. עיניה נראו צהבהבות ובורקות למרות גילה. שפתיה קפוצות והבעה נחושה על פניה. היא נכנסה למשרד בלי לדפוק על הדלת, כמקובל. קלייר הרימה את ראשה מן ספרי הרפואה והמגזינים שמילאו את שולחנה, ופניה החווריו למראה אינדיריה.
"אמרת שתטפלי בו.” היא אמרה בשיניים חשוקות. “את אמרת שאת תשמרי עליו.”
“אני ניסיתי.”
“לא מספיק.”
שתיקה.
"אני אראה לך את המצב מנקודת המבט שלי, קלייר," אינדיריה המשיכה כשהבינה שלקלייר אין מה להגיד לזכותה. “הנכד שלי, שאין לו אף אחד מלבדי, מת.” היא מילמלה כמה קללות בשפה זרה, “בגללך,” היא הצביעה על קלייר. “אני באתי אלייך כאישה שחורה גאה שאין לה כלום חוץ מנכדה היתום והחולה. את אמרת שתטפלי בו, שלא תתני לו למות. אבל את הרגת אותו.”
“אני אמרתי שאני לא אתן לו לסבול. אם הייתי ממשיכה בניתוחים המסובכים ובטיפולים, הוא היה סובל. עשיתי מה שהייתי חייבת לעשות.”
"מה?”
"לגאול אותו מייסוריו.”
"לנתק את מכונת ההנשמה לא הייתה הפתרון.”
“במקרה של בנך, זה היה הפתרון היחידי.” קלייר היססה, ואמרה, “הוא מצא את אלוהים עכשיו. הוא במקום טוב יותר.”
“באיזה חודש את?”
קלייר התבלבלה משינוי הנושא הפתאומי, אך ענתה לה. “חמישי,”
חיוך ערמומי הופיע על פניה הזקנות והכהות של אינדיריה. היא פנתה לאחור והפנתה את גבה אל קלייר, החלה לצעוד בצעדים כבדים לעבר היציאה. כשידה התהדקה על ידית הדלת, היא הביטה בקלייר ואמרה דבר אחרון. “את יודעת, עם השנים מבינים שמעטים הדברים שיכולים לפגוע בנו, הנפש עברה הכל. לראות סבל של מישהו קרוב אלינו, זה הכאב האמיתי.” היא ציקצקה בלשונה ואמרה בקול קר, “נכדי יכול היה לחיות, חייו היו נתונים בידייך. עוד 3 חודשים שיעברו בהרף עין, ב- 28 לאוקטובר, היא תוולד,” היא נעצה מבט רושף בבטן ההריונית של קלייר, בעוד זו הייתה מבועתת מהעובדה שאינדיריה ידעה בדיוק מתי אוור אמורה להיוולד. “וחייה יהיו בידיי.” אמרה ולא הוסיפה דבר, והלכה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
