פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 688 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים סיפור ללא שם 2. (אני מתכננת סיפור נוסף בקרוב וגם הוא ללא שם אז שיהיה כבר מיספור...) פוליאנה :-)
אני שוב כותבת כאן את הסיפור שלי כי קיבלתי רק תגובה אחת... וגם שיניתי קצת....
היא נקרעה בין הרצון ללכת לבין הרצון להשאיר אותו שם, בודד ומחוסר הכרה. הגשם החל לרדת וטשטש את ההבדל הדק בין דמעותיה שלה לבין דמעותיו של מזג האוויר.
זה היה אכזרי והיא ידעה זאת. אבל היא לא יכלה לעשות דבר, רק להשאיר אותו שם, ללא הגנה. ומה יעזור זה שתשב לידו בגשם ובקור. הלו הוא אינו יכול להרגיש את מגע ידע המלטפת ברוך, בעדנה ומסיטה את השער מעיניו העצומות, הסגורות.
הוא לא יכול להרגיש ולא יכול לחוש, הוא במקום אחר כעת. האם טוב לו? זאת לא ידעה. זהו יום ההשתנות שלו, גם זאת ידעה. אבל למה ביום כזה? למה בגשם? למה בקור? והוא רק נער! בסך הכל נער! למה עשית את זה? למה דווקא לו?
בגדיה היו נספגו בגשם שירד ללא הפוגה, שערה נרטב לגמרי ונעשה חלק וישר מכובדן של טיפות המים. בכל גופה לא נותר, ולו סנטימטר שלא רטוב לגמרי. הקור הקפיא את גופה, חודר אל העצמות. כמו הקור שהלך והתפשט בתוכה, כמו גידול ממאיר, והקפיא את ליבה כמעט לגמרי.
ברק פילח לרגע את השמים, מאיר אותם בבוהק מסנוור. אחריו בא הרעם וקולו הגביר את הלמות ליבה. הברק היה כמו הידיעה שהיכתה בה באותו היום, דקות אחדות לפני שהוא נשכב והתפתל על הארץ, הרעם היה כמו הפחד שפילח את ליבה בעקבות ההבנה שעכשיו הוא מתחיל בתהליך השינוי שלו, התהליך בו יגלו את מהותו האמיתית והשקט שנוצר בעקבות הרעם היה הדממה המייסרת שבה שכב לידה, בודד וחסר אונים.
היא ידעה שעליה ללכת. עוד מעט תחלה בשפעת וגרוע מכך, היא עלולה לקפוא למוות ואיש לא יבוא לעזור לה ולהציל אותה. ככה זה בזמן ההשתנות, כל אדם נשאר בודד ומיותם להתמודד עם עצמו, עם גורלו.
כאשר נודע שמישהו חווה השתנות, רק הוא נותר באזור והשאר מותירים לו להתעמת עם נפשו, לבדו. חוץ מהציידים, אלה שמסיירים באזור ותופסים את אלה שמפרים את ההוראה המפורשת: לעזוב את המשתנים לנפשם.
ברוב המקרים, כמו עכשיו, נעשית ההשתנות במזג אוויר סוער. כזה, שמרתיע בדרך כלל את שאר האנשים מלבוא במגע עם המשתנים ולחבל כביכול בתהליך. מזג האוויר הזה גם מודיע, בדרך כלל, שמישהו חווה את תהליך ההשתנות וכך הציידים יודעים, עוד לפני שהם מקבלים דיווח מהנמצאים במקום על כך שמישהו חווה השתנות.
אבל לדעתה זאת הייתה רשעות. לעזוב אותו, את אהבתה האמיתית והיחידה. כשהוא מוטל ככה חסר הגנה אל מול הגשם הסוחף ונפשו הסוערת?! זוהי איוולת! זוהי רשעות של בני אדם! והיא, היא לא תתן לו לחוות את כל זה לבדו. היא תהיה לצידו. לטוב ולרע.
אבל זה היה נכון במידה מסוימת שהיא חייבת להסתלק, היא ידעה מה יקרה אם הציידים יתפסו אותה ולא רק מפני שהיא כאן. הם היו שניהם לבדם, והיה אמצע החורף, הם פסעו בשבילים ואיש מבין שאר האזרחים לא העז לצאת אל הדרכים ביום קפוא שכזה.
אז, עוד לא ירד גשם, אף על פי שהעננים היו אפורים, הוא לא ירד. היא ראתה בכך סימן, אות. כאילו משמים שמחים באהבתם ומונעים ממשהו כמו גשם להעיב על אושרם.
אבל אז קרה המשבר, היא חשבה שזה סתם כאב בטן. כבר קודם התאונן והתלונן על כאבים בבטנו והיא בתמימותה הסיקה שבזה כנראה מדובר. רק כשראתה שהוא מתחיל להתפתל ולצרוח הבינה שמשהו לא כשורה, ממש לא כשורה. היא הבינה מה קורה ברגע שהוא הבין, עיניו היו לא ממוקדות ומין הילה מוזרה, כמעט ממשית הקיפה את גופו.
באותו הרגע הבינה. ואף על פי שידעה שהוא לא יכול לשמוע את קולה התחננה שיחדל, שיפסיק לצרוח, כי אם יצעק הם ישמעו אותו ויקרעו אותה מעליו. הוא לא הפסיק, והיא אטמה את אוזניה, כי לא יכלה לשמוע את צרחותיו הנוקבות. לא יכלה להסכים עם חוסר האונים שבמצב. לראות אותו מתייסר מכאב ולדעת שאינה יכולה לעזור לו.
ועכשיו חיכתה, המתינה, בלב מפרפר, לצידו. היא לא הלכה להודיע, היא לא סיפרה לאיש. היא קיוותה שכיוון שעכשיו החורף בעיצומו איש לא יחשוד בגשם, בברקים, ברעמים. קיוותה שאיש לא יראה בכך משהו חשוד, שאיש לא יצא לחפש, לרחרח. קיוותה שההתעכבות שלהם בגשם, במטר נורא שכזה לא תחשיד. למעשה, לא הרבה ידעו שהם יוצאים, הם יצאו בסתר, כאילו בגנבה.
אהבה לא הייתה דבר מקובל אצל האנשים, הנישואים נעשו בעיקר לפי תועלת וכדאיות. לכן, עיכבו את תאריך הנישואים שלהם, אף על פי שלדעתם, הם כבר היו מוכנים לקשר עמוק יותר מחברות גרידה. הדבר היה מעלה חשדות ותהיות. נישואים?! לאחר תקופת חיזור קצרה כל כך?!
חוץ מבמקרים שבהם אדם היה עובר השתנות. אז, הוא או היא היו יודעים מי החצי השני שלהם ובמקרה כזה הנישואים מותרים, בלי דיחוי. לעיתים גם קרו מקרים שבהם גילה אדם שמי שבחר בה להיות בת זוגתו או להפך בעצם לא... אבל היא לא רוצה להרהר בכך. היא לא תהרהר בכך!
היא ממשיכה להחזיק את ידו, היא לא תרפה! עד שיקרה הטוב ביותר שאליו יכולה לקוות או... הנורא מכל... דפיקות ליבו נשמעות לה חלשות יותר מקודם. היא רואה על פניו שהוא מתענה. קמטים נחרצים על המצח הלבן, היפיפה. כמו סדקים שנחצים ברעידת אדמה בנוף עתור יופי ומסתורין.
"מה עובר עליך?" היא רוצה לשאול "מה נודע לך?" אבל היא שותקת. ידה האחת מלטפת את מצחו וידה השניה אוחזת בידו בכוח.
השמים מתבהרים. דפיקות ליבו מאיצות. עוד מעט הכל יגמר והלוואי שיגמר כבר! שתפסיק ההמתנה הארוכה, המשגעת, המייסרת. לאט לאט העננים נעלמים כלעומת שבאו ושמש קרה של חורף מפציעה מבעד לעננים. ההילה שהקיפה אותו עד עכשיו נמוגה כמו עשן. הוא שב ופוקח את עיניו ומתבונן בה במבט אחר, מבט יודע.
"אני שונא אותך!" הטיח בה לפתע. והמילים קרעו את ליבה. רק פקח את עיניו וכבר הוא שונא אותה? והיכן האהבה שכה עמלו לטפח? נמוגה כערפילים בבקרים חשוכים? היא בלעה את רוקה. לא מסוגלת להשיב. "אני לא רוצה אותך יותר! עזבי את ידי! משמים גילו לי שאת לא החצי השני שלי, שאת לא מה שיהפוך אותי לאדם שלם."
היא רוצה לצעוק, להטיח בו בחזרה את כל מה שהיא חושבת. 'אני, אני שיבתי לצידך והחזקתי את ידך בגשם ובקור. אני שלא הודעתי לאיש על ההשתנות שאתה חווה כדי לא לסכן אותך ולהותיר אותך בודד וחסר הגנה להתמודד עם הגורל שהועד לך. אני! שפחדתי כל העת מפני הצידיים ומהעונש שיתנו לי אם יתפסו אותי. אני?! אני לא טובה מספיק בשבילך?
אבל היא לא אמרה לו דבר. מחשבות חדשות החלו להופיע בראשה. 'ואולי, אולי הוא באמת יודע שאני לא בשבילו? ואולי גילו לו מי כן? ואולי הנישואים שלנו יחד לא יגרמו לנו אושר אלא רק סבל? והאם גם אני, גם אני אחווה השתנות ואדע מי הוא החצי השני שלי?'
הוא שתק, כל אותה העת ראה אותה חושבת ומתייסרת והוא שתק בתגובה. עיניו אטומות ופניו כפני שחקן פוקר המסתיר לגמרי את רגשותיו מאחורי מסיכה אטומה וחסרת לב ורגשות.
'הוא לא אותו הנער שאהבתי.' מתייסרת הנערה בליבה. 'הוא לא אותו הנער הרגיש והחם שיחם אותי כשנפגעתי מהנערות האחרות והן הטיחו בי את התיק שלי כשהוא פתוח וכל הניירות התעופפו ממני והלאה. כל הנערות צחקו וכל הנערים היו באוניברסיטה שלהם. ככה זה על פי חוק ההפרדה המקודש והמטופש שקיים כאן, עד לתקופת החיזור שבה הנערים והנערות כבר בוגרים ובשלים לחזר זה אחרי זו, ואחר כך גם להתחתן וללדת. והוא, הוא רק אמר שעבר במקרה, הוא ראה אותה ונרכן לאסוף את הניירות שהתפזרו. זה לא הציל אותם, הם נרטבו בלאו הכי בגלל הגשם הסוחף שהצביע על כך שעוד תהליך השתנות נראה באופק. אבל אותה הוא הציל, ומאז הם חוו ארבע שנים נהדרות, מאושרות. וכמו שזה התחיל כך זה גם יגמר' חשבה במרירות כששרידי המטר האחרון עוד נטפו על גופה.
"זה לא ילך" הוא אמר כאילו הגיב על דבריו של מישהו. אבל האם היו אלה מחשבותיו או מחשבותיה, זאת לא ידעה. "עכשיו אני יודע שזה לא ילך בינינו" המשיך בטון כמעט רך, מתחנן, מפציר. "כואב לי להכאיב לך, הלב שלי נקרע, אני יודע מה עשית למעני. אני לא טיפש. אני יודע שהייתי אמור להתעורר אל תוך הידיעה שלאחר ההשתנות לבדי, כשלכל היותר צייד ארור ממתין לצידי. ובמקומו אני מוצא אותך, אוחזת בידי, מלטפת לי את המצח. את לא יודעת עד כמה הקלת עלי את תהליך ההסתגלות."
היא שתקה, כל זה לא יהיה שווה בעיניה אפילו כקליפת השום אם לא יחזיר להם את אהבתם האבודה. ואם הוא לא מוכן לאהוב...
אבל היא ראתה תקווה בעיניו ולכן חיננה את קולה ודיברה, בפעם הראשונה מאז שהתשתנה. "בבקשה, אהוב אותי! אני אהיה מוכנה לעשות הכל! והרי מהו קשר שעוד לא נוצר שרק בגלל תהליך ההשתנות שחווית את יודע שהוא יכול להיות? הרי אתה עוד לא מכיר אותה!" סיימה את דבריה כמעט בצעקה, נואשת, מלאת תקווה ואכזבה כאחת.
"את מי?!" הוא שאל והמבט החדש, האטום הופיע בעיניו. "אותה," היא אמרה מבולבלת מעט "את החצי השני שלך." "אה." הוא אמר כאילו נזכר "אני לא יכול להמשיך את הקשר שלי איתך, כשאני יודע שזה לא זה. אני רק אשקר לך, אני אשים שקר בנפשי אם אמשיך את הקשר הזה. ואם נתחתן, לא נרווה נחת מהנישואים המשותפים, רק נסבול." סיים את דבריו בנימה רווית יגון אין סופי.
"וזוהי החלטתך האחרונה?" היא שאלה כשהיא חשה שהדמעות חונקות את גרונה, מציפות את עיניה. "אני לא יכול להחליט אחרת." סיים את דבריו בכאב כשעיניו מושפלות. "אולי נשאר חברים?" שאל לפתע כשהתקווה ניבטת מעיניו ולרגע הן נראו יפות, כמעט כמו פעם. "אני לא יכולה." היא השיבה בקול קר ומנוכר. "אני לא מסוגלת להמשיך בקשר שנשללה ממנו האהבה."
והיא סובבה את גווה והתחילה ללכת. אין לה מה לעשות כאן. הוא אמר את דברו והיא אמרה את דברה, אין לה מה להוסיף. בסיוטיה הפרועים ביותר לא יכלה להאמין שיקרה לה דבר נורא שכזה. שחייה יועמדו בפני קיר איתן ונוראי. היא לא האמינה שהחבר הטוב ביותר שלה יבגוד בה ככה. שישמיד לחלוטין את הקשר המשותף שלהם. עכשיו בכתה, לידו לא יכלה לבכות. דמעותיה הרטיבו את לחייה הרטובות ממילא ממטר ההשתנות שירד עליה ושעדיין לא יבש בשמש החורפית, הקרה.
פעם לא התביישה לבכות לידו, פעם הוא גילה הבנה, רוך, השתתפות, אהבה. אבל כל זה היה לפני מליון שנה, כשבכתה על עיניינים פחותי ערך וחסרי מטרה ותכלית. והסיבה אף פעם לא הייתה הוא, היא אף פעם לא בכתה בגללו, מעולם לא היו להם מריבות או אפילו חילוקי דעות פשוטים. הם חשבו יחד, הרגישו יחד ובנו יחד את עולם המשותף, כמו נשמה אחת, שרק במקרה הופרדה לשני גופים שונים. היה עליה לדעת שזה טוב מדי מכדי להיות מציאותי.
ואולי חבל שהמשיכה ללכת מבלי להביט לאחור. כי אם הייתה מסתכלת הייתה רואה משהו שיפורר את ליבה. הוא עמד שם ובכה, בכה כל כך, גשם של דמעות ירד מעיניו. אילו הייתה רואה זאת הייתה יודעת שמעולם לא חדל מאהוב אותה. אז למה אם כן הפרידה? מדוע הייתה הכרחית אם שניהם עדיין אוהבים כל כך זה את זו?
הסיבה הייתה נעוצה אולי בכך שעכשיו הוא ידע, הוא ידע שברגע שיתחתן איתה, הם לא יספיקו לחיות יחד ולו שנה אחת שלמה עד שתאונה טרגית תקטע את חייהם המחודשים באיבם. ודווקא משום שאהב, ודווקא משום שידע, לא יכל לגמול לה באהבה. הוא היה מוכרח לשקר לה, לקטוע בצורה מכוערת כל כך את הקשר ביציב והאיתן בינהם, לשבור ולנתץ את ליבה היקר לו מכל דבר אחר לרסיסים כדי להציל את חייה.
הוא ידע שאסור לו לספר, חוק היה זה. וחוק הנוצר המתקבל מהשמים קודש הוא, וברור שחשיבותו עולה על חשיבותם של ההוראות שנוצרו בידי בני אדם המועדים לטעויות. הוא ידע שעם יחלוק עימה את הידוע לו יקיץ הקץ על הכל וכל המידע שנמסר לו יתמסמס כקרח ביום חם. ואף תהליך ההסתגלות שלאחר מכן יהיה קשה יותר ואף על פי שידיעותיו יעלמו הם בוודאי ישתנו כעונש על כך שזלזל בחוק השמימי ויהיו נוראים אף יותר מעכשיו.
ואף על פי שידע שאהבתו יקרה לה בוודאי אף יותר מחייה ובלעדיה, כדבריה בתקופות מאושרות יותר, אין לה חיים. הרגיש שהוא לא מוכן לסכן את חייה, אפילו לא בתמורה לאהבתם.
מעדיף היה שישארו חברים, אבל הדבר בלתי אפשרי, הם אוהבים מדי, והחברות תדחוף אותם בסופו של דבר, להינשא ובכך למשש את הידיעה הנוראה. ולכן העדיף, העדיף לומר ששונא הוא לה.
'למה אנחנו לא חיים בתקופה אחרת?' שאל את עצמו, מיוסר. הוא ידע שפעם, בעולם אחר, בחיים אחרים, לא הייתה השתנות, לא הייתה ידיעה, לא הייתה הסתגלות. ואז, אנשים רצו לדעת הכל מראש, רצו לחזות ארועים בטרם יתממשו.
הוא לא הבין למה, הוא היה מבכר, לא לדעת...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים מדהים fairy tale
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים חמוד :-) טל
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים אני לא יודעת אם אכתוב לו... פוליאנה :-)
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים חבל... טל
-
-
-
