שבע בבוקר. אני פותחת את החלון; דווקא יפה בחוץ.
שמש, רוח חמימה, פרחים ופרפרים ועצים, ציפורים מצייצות.
בוקר אביבי טיפוסי שגורם לרוב האנשים לחייך ולהיות נחמדים יותר.
איכס.
החלון נסגר בטריקה זועמת.
בכניסה לבית הספר אני פוגשת את הבן אדם היחיד בעולם שמסוגל לסבול אותי 99.9% מהזמן וגם יבין את מצבי- ג'ינג'ית בשם רותם, שהפנים שלה הם ערבובייה של נמשים וחצ'קונים, מטר שישים ושתיים, קוביות תכולות בשיניים, טרנינג וטריקו ונעלי ספורט וחיוך ענקי.
אני משיבה לה חיוך, ויודעת שכשאנחנו צועדות ביחד אנשים מסתכלים עלינו, כי אני נראית כמו הילדות שרותם דווקא הכי תתרחק מהן- שיער חום עם גוונים כחולים, עיניים כהות וגדולות ופעורות, נעליים צבאיות, עגילים מוזרים, בגדים צבעוניים, ומדברת המון בחוצפה והתלהבות וקולניות- כשמנגד היא שותקת חצי מהזמן בחיוך ובחצי השני מתווכחת איתי בלי סוף.
פעם היו לנו הרבה דברים במשותף- גם אני הייתי פעם טומבוי ביישנית וקצת חנונית שמקשיבה למורה וקוראת ספרי פנטזיה ומסתובבת עם חיוך לכל העולם.
מאז נפטרתי מהביישנות והצייתנות והמשקפיים, התחלתי לקרוא עוד ספרים והפריבילגיה על החיוכים עברה לרותם בלבד.
*****
בשיעור מתמטיקה הכול קשור לחשבון; 11:00 בבוקר, 45 דקות שיעור, עמודים 127-135, מורה אחת שצועקת על התלמידים 32 פעמים בממוצע כבר 41 שנים, 29 תלמידים שיושבים בכיתה ופותרים תרגילים [או שלא], ושתי נערות מרדניות שמטפסות על גדר החניון של בית הספר-גובהה כמטר וחצי- וקונות במכולת שוקולד וטופי וצ'יפס במחיר של 18.85 שקלים.
חשב כמה צעקות בממוצע תחטוף כל תלמידה אם וכאשר ייתפסו מבריזות מהשיעור.
*****
שתינו יושבות ליד עץ על הגבעה של הפארק, מנשנשות ומביטות על מנקה וזקן עם כלב שמן ואישה עם עגלת תאומים.
כשאני במצב רוח כזה, אלוהים יודע שמה שיגרום לי לדבר ולהירגע קצת זה רק מנה גדושה של שוקולד-נוגט וטופי קרמל, רצוי מחוץ לבית הספר.
אלוהים, ורותם.
אז אנחנו יושבות ומדברות. "פעם לא הייתי מבריזה בכזאת קלות," מקניטה רותם, "תראי לאן דירדרת אותי."
אני מקניטה אותה בחזרה."כן, את באמת נראית מלאת נקיפות מצפון, יושבת לך עם שוקולד וצ'יפס יחד עם החברה הכי מושלמת שלך." היא דוחפת אותי בתגובה ותוחבת לפה חופן צ'יפס. "כן, החיים קשים."
והדיבורים מתגלגלים, ואנחנו מקשקשות על הספר האחרון שקראנו ועל בנות בכיתה ועל מאסטר שף והמורה הנוראית לספורט והמורה החמודה להיסטוריה והעבודה באנגלית, ואז אני מספרת קצת תיאוריות קונספירציה על הממסד הרקוב שמנצל כוח עבודה חינמי-אנחנו- למטרותיו האגואיסיטיות, כי זה מצחיק את שתינו.
ובסוף אנחנו מגיעות לעניין.
את מבינה? זה כמו שקר כזה, כאילו צוחקים לי בפרצוף, שדווקא כשהחופש כמעט מתחיל ובחוץ כיפי וכמעט קיצי כל זה קורה. כאילו, למה בסרטים כל המלחמות הן בליל סופה וברקים? כי זה מה שאמור להיות, כשעצוב לך העולם אמור לבכות איתך, לא?!
זה פשוט אירוני בצורה אכזרית, לבקר אנשים מתים כשכולם שמחים והכול נראה מושלם, נכון?"
אני לועסת טופי כדי להירגע, ומבלי משים תולשת צרורות גבעולי דשא.
"לא ידעתי שאת רוצה לכסת את הדשא פה ידנית," היא מנסה לצחוק. "עכשיו זה אשכרה מתחיל, כל הגועל נפש הזה שיש לך כל שנה, נכון?"
"בדיוק," אני אומרת ומתעטשת בפעם המאה הבוקר.
רותם מושיטה לי טישו בחצי חיוך. "מי מצונן בחום הזה? את אלרגית למשהו?"
"כן," אני מהנהנת בעיניים אדומות ולחות ואף מגורה, ולא רק בגלל העיטוש אלא בגלל הכול, הכול.
"אלרגית לאביב."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
