פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2062 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים סיפור ללא שם. פוליאנה :-)
------------------------------------------------------
אחת עשרה וחצי בלילה. זהו, היא כבר עשתה את כל ההכנות הדרושות, כולל המכתב להוריה שבו הסבירה הכל.
הוא התקווה האחרונה שלה. היא זוכרת איך התאהבה בו בתיכון: בעינים הכחולות שלו, העטרות ריסים שחורים, עיניים מהפנטות, מחשמלות. בשער הבלונדיני הזהוב שלו, המסורק היטב לאחור והמדיף תמיד ריח של דבש. בפוני שלו, המכסה לו תדיר את המצח הגבוה הלבן, המלא מחשבות ורעיונות. בעור הצח והבהיר שלו ובגופו השרירי, החטוב, ובזרועותיו ורגליו החסונות.
היו שאמרו שיש לו מראה של בת ושהוא מתנהג כמו נערה. אבל רוב הבנות נמשכו אחריו כמו דבורים לדבש. והוא, קריר, נוקשה וגאה, לא נמשך ולא החזיר אהבה לאף אחת מהן.
כמה פעמים יצא איתה, בסתר, כאילו מתבייש. והיא, היא הבינה לגמרי. כי הרי נערה שכמותה, לא מספיק יפה וגם לא רזה מי יודע מה למרות הדיאטות שכפתה על עצמה. נערה לא מקובלת, עם בגדים מיד שניה. מה היא חשבה לעצמה לעזאזל כשניסתה לכבוש את ליבו?!
ואיך ליבה טפח ורחב כשחשה שהוא מפקיר רבים מסודותיו בידיה. דברים, שכך אמר, לא העז לספר לאף אחד אחר. ואילו את משרה תחושה של אמון, של ביטחון.
לאחר שנפלטה מהתיכון הקשרים נותקו. כבר שנתיים שהיא עובדת בחנות בגדים בתל אביב. מיואשת מהחיים וללא תקווה. מוכרת בגדים לנערות חסרות דאגה שייצגו עבורה את כל מה שרצתה להיות, וכנראה כבר לעולם לא תהיה.
השעה כמעט שתים עשרה בלילה, הוא לא יענה, הוא בטוח לא יענה. אבל מה יש לה להפסיד? למי עוד היא יכולה להתקשר?
להורים שלה? שמעולם לא תמכו בהחלטות שלה, שלא הבינו את הצורך שלה בגב חזק ותומך מאחור, להורים האלה, שרק הציונים נחשבו בעיניהם, ובהשפעתם ההרסנית נתנה בלימודים את כל כולה, את כל כולה ממש, עד שלא נותר לה, כבר מה לתת.
היא הוציעה בעדינות את האייפון מהכיס ונגעה בו באצבעה. היא נתנה לו נגיעה קלה, מרפרפת. הצג ניעור לחיים כשהוא מאיר מעט את חשכת החדר. היא נכנסה לספר הטלפונים. העבירה את אצבעה על פני אנשי קשר לא חשובים עד שהגיעה לשם שלו. היא העניקה לו נגיעה רכה, כמעט מלטפת שנמשכה כמה שניות טובות. היא התקשרה.
השיר שאהב התנגן ברקע בזמן שהמתינה חסרת סבלנות, שיענה. מתאים לו, חשבה, מתאים לו לשים שיר ברקע, לנער מקובל ואהוד כל כך כמוהו.
היא ניגשה אל החלון. האוויר היה קר, והוא חדר לחדר ללא הפרעה, באין וילון שיעצור בעדו. היא הביטה באורות המתנוצצים במרחק, מעל לים התל-אביבי. היא בחרה לגור בשכירות בדירה מול הים, לבדה. אז, בחרה בה בגלל הנוף המרשים. עכשיו, היא תוכל לעשות לה שירות נוסף ויקר ערך.
אם לא יענה, חשבה בליבה, היא כבר יודעת, ולפרטי פרטים, מה לעשות. האם יהיה לה אומץ? ואולי הייאוש? יהיה, היא יודעת שיהיה.
------------------------------------------------------
אחת עשרה וחצי בלילה. מוזיקה חזקה התנגנה ברקע. בנים ובנות רקדו יחד ללא הפסקה. נושמים זה אל קרבו של זו את הזיעה החמה, החושנית. מהופנטים מהאורות העמומים. כמעט חרשים אל מול המוזיקה הרועשת. חשים זה בגופה של זו נצמדים ורוקדים בלהט.
רק הוא עמד שם, לבדו, שעון על הקיר. מרגיש כל כך לא קשור ולא שייך. מה חשב לעצמו כשבא לכאן? למסיבה של החברה השונים ממנו כל כך.
ועכשיו תנשור כל העמדת הפנים שלו ותתפוצץ לו כמו בלון בפרצוף. המסך מעל ההצגה שלו ירד וכולם יגלו את הפרצוף האמיתי שלו. זה, שטרח להסתיר במשך שנים מאחורי מסיכה אטומה.
היחידה שבפניה העז להסיר קצת את המסיכה הזאת הייתה, טוב, מוטב לא להרהר בזה, הרי היא לא כאן...
וזה לא שלא הציעו לו לרקוד, דווקא הציעו. חבורת בנות מצחקקות ללא שליטה, שמתעסקות ללא הרף בשערן הארוך ומעפעפות ללא הפוגה בעיניהן הנשיות.
הן לא מצאו חן בעיניו, ולמה שימצאו? הרי אף על פי שהן היו שכולן היו שונות במראן אחת מהשניה, הן נראו בעיניו משכופלות, כפילות אחת של השניה, רובוטים חסרי חיים ונשמה.
הייתה גם נערה אחת, יפה דווקא, וביישנית. הוא התגבר על הגאווה שנולדה בקרבו והציע לה לרקוד איתו. והיא הסכימה בהתלהבות, בשמחה, בהקלה. אבל כשחש את גופה השברירי בזרועותיו ואת נחוח שערה המושך באפו, נזכר דווקא בהיא, ההיא שעזבה את בית הספר. בגופה החסון, כמעט כמו של בן, בשערה הקצר וריחו המיוחד, השונה.
נזכר בבדידות שנכפתה עליו כשעזבה, ובמחשבה שמעולם, היא לא ידעה על אהבתו כלפיה. וכמה קשתה עליו הפרידה, ההמונית, השגרתית כל כך. בסך הכל ברכת שלום חסרת חיים ונעדרת משמעות מיוחדת. הוא נזכר, בכל הדברים שרצה לספר לה ולא הספיק. והוא, התבייש להראות את אהבתו... אבל למי? לחברה? ואולי התבייש מעצמו? הוא לא ידע.
השעה שתים עשרה בלילה. בתוך כל הרעש העשן הבהובי המנורות, הוא בקושי הבחין ברטט המוכר בכיס מכנסי הג'ינס שלו שבישר לו על שיחה נכנסת.
הוא הרים את הפלאפון ואיזן אותו על כף ידו. נשימתו כמעט נעתקה כשזיהה את השם שלה והמספר שלה מהבהבים על הצג. הוא התכוון לצאת ולענות לשיחה, אבל נער מגודל גוף, זינק אל המעבר וחסם אותו בפיסוק רגליים שעירות במיוחד.
"היי אתה! לאן אתה חושב שאתה הולך?!" שאל בקולניות ונערים ונערות שכבר השתעממו מהמסיבה או סתם כאלה שנעצרו לרגע כדי לעשות הפוגה בין ריקוד לריקוד, הסבו פניהם אל הדרמה מתחוללת מולם.
"מה זה עניינך? תן לעבור כבר!" הוא השיב בכעס לא אופייני לו ועיניו הכחולות התיזו גיצים מחשמלים. "אויויו! שיחה נכנסת! הילדוני צריך שקט כדי לענות!" קרא הנער המגודל וצחקק בטמטום "מי המאושר?" הוסיף בצחקוק מרושע והושיט את זרועו השעירה כדי לבדוק בעצמו. "לא עניינך! עזוב אותי!" הוא קרא וניסה לעבור. אך הנער שחסם את הכניסה ממש לא התכוון לוותר. הוא חטף מידו בחוזקה את הפלאפון והביט בצג המהבהב כשידו השניה חוסמת את הנער שמולו כדי למנוע ממנו לקחת את הפלאפון בחזרה.
"אווו!" קרא הבריון המגודל בחיוך ממזרי "זה שם של בת! אז מי המאושרת? חברה או משהו?" "עזוב את הפלאפון שלי!" הוא צרח בתגובה וחטף בחזרה את הפלאפון הנייד.
באותו הרגע הוא זעם על הכל. על המסיבה המטופשת, על הבריון המגודל, על ההפלאפון המצלצל ובעיקר עליה, על שהכניסה אותו אל תוך התסבוכת הזאת. הצלצול נדם. והוא נסוג מהפתח וכך גם הנער שחסם את הכניסה נעלם כלעומת שבא.
הוא חכך בדעתו כמה רגעים ולבסוף החזיר לה הודעת טקסט בזו הלשון: אני לא יכול לענות עכשיו. תתקשרי אלי מאוחר יותר.
------------------------------------------------------
השעה שתים עשרה וחמישה. היא קיבלה את ההודעה בשתיקה. וליבה, שהלם עד עתה בציפיה המהולה בתקווה חזר לדפוק בקצב יציב כמקודם.
אין לה מאוחר יותר, בשבילה זה היה המועד הכי מאוחר שיכלה לתת, וגם זה היה כבר מאוחר מדי.
ובכל זאת הדמעות איימו לפרוץ מבעד לעיניה החומות ולטלטל אותה. היא זקפה את ראשה בגאווה. לה זה לא יקרה. היא לא תתן להן להכניע אותה.
ובכל זאת קיוותה שיענה, שיבין, שיתחשב, דווקא הוא יותר מכולם... אבל המחשבות האלה לא מחזקות אותה, רק מחלישות, והיא צריכה להיות חזקה מספיק, אסור לה להיכנע לרגש, לאכזבה, היא צריכה לפעול.
היא יצאה מבעד לדלת במחשבה לא לחזור לעולם. היא לא תיקח מפתח, היא לא תזדקק לו.
------------------------------------------------------
למחרת הופיעה ידיעה בעיתון: נערה בת שמונה עשרה טבעה בחוף תל אביב. חשד להתאבדות.
הוא קרא את ההודעה ובכה, בכה כל כך הרבה, גם בשבילה. את הדמעות שהיא עצרה בקרבה, ולא נתנה להם לצאת אל החופש. כששפתיו לוחשות תוך כדי את שמה, שוב ושוב, ללא הפוגה.
לפעמים, מספיקה רק החלטה אחת, שגויה, כדי לחרוץ גורלות.
------------------------------------------------------
נ.ב
אני אשמח לדעת אם אהבתם.
ואם יש לכם רעיון לכותרת לסיפור, אני אשמח לדעת.
בתודה, קטסה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים מרגש fairy tale
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אין לי שם, argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים הוא היה צריך להיגמר מהר... פוליאנה :-)
כתבתי אותו בזמן העבודה תוך שעה בקצב שיא!
אם הוא לא היה נגמר לא הייתי יכולה לגמור אותו...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים ^^ argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
-
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת The girl in black
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים תודה רבה! פוליאנה :-) (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אין לי שם לסיפור, אבל… M!ssundaztood
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים ממש ממש תודה! פוליאנה :-) (ל"ת)
-
-
