פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 6666 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים פאנפיק הארי פוטר נטול שם (אשמח אם תעזרו בנוגע לזה) פרק 2 אנג'ל
שם הכותב (נכון לכאן, כינוי): נחשו. מתחיל ב-א', נגמר ב-ל'.
שם היצירה: אין ממש שם.
דירוג: אני משערת שמשהו בין pg13 (מגיל 13) ל R (מגיל 15. נסגור על 14?) על שימוש באלכוהול, קללות, ואזכורים דלים של מין ועירום. לא משהו בוטה מידי או מתואר.
פאנדום: הארי פוטר.
שיפ/דמויות ראשיות: דמויות ראשיות - דראקו, הרמיוני, ג'יימס ולילי.
שיפ - דראקו/הרמיוני וג'יימס/לילי.
ויתור זכויות - כל הזכויות למיניהן על מירב הדמויות שייכות לרולינג, חוץ מכמה ברקע שהמצאתי. הרעיון המדהים של הארי פוטר, כמובן, גם כן שייך לה.
הערות: אני חדשה בעניין הפאנפיקים, תקלו עליי <: וחוץ מזה, אם אתם לא מרוצים מדראקו והרמיוני בתור זוג, פשוט אל תקראו-.-
ג'יימס פוטר היה מבולבל.
הבוקר עבר כל כך מהר, אולי כי בילה אותו בחברתה של לילי. אולי לא הכי נעימה, אבל להיות קרוב אליה מבלי שום התנצחות כואבת, או בילוי שלה עם אחר הרגיעה אותו.
הלילה לפני היה מעורפל מאוד, הוא לא זכר כלום חוץ מבקבוק אחרי בקבוק של וויסקי אש; ואז לילי. הבעת הפנים שלה כשרכנה לצידו בשירותים. היא חייכה, הוא גרם לה לחייך. הוא גם לא זכר למה, אבל החיוך שלה פשוט גרם לו להרגיש טוב.
ואז השיקוי המאפס... המפכח. זה היה אחד משלושת השיקויים הכי גרועים שאיי פעם שתה בחיים. ישר אחרי שיקוי הפולצימי והבירה שזנב תולע ניסה להכין. זה לא היה נחשב לשיקוי אלא אם זה לא היה הופך את הלשון שלך לכחולה.
בכל מקרה, להופיע במשרד של דמבלדור אחרי שהיה בשיעור שיקויים היה פשוט... מוזר. נראה שהמשרד השתנה, מאוד. והוא היה במשרד מספיק פעמים כדי לדעת את זה.
והוא היה על השולחן, מביט לשני צדדיו, מבין שהוא אוחז בידה של לילי. הוא העדיף להשאיר אותה שם, למשוך את הרגע. הוא הביט לשני צדדיו, מצד אחד דמבלדור, ומצד שני שני תלמידים בגילם.
דמבלדור קרא בשמותיהם לפני כמה רגעים, ואז לילי הבחינה בידו שאחזה בידה, מביטה בו לרגע קט ואז מושכת אותה לצד גופה.
דמבלדור הושיט את ידו אל שרביטו, גורם לעוד שני כיסאות להופיע לצד כל אחד מהנערים. לילי התיישבה במיידיות לצד הנערה שלא פגשה מעולם, וג'יימס התיישב לצד הנער מסלית'רין, כמו שראה על הגלימה שלו, אפו התעקם.
"טוב, מיס ג'ריינג'ר, אדון מאלפוי, מאחר ואתם המדריכים הראשיים - "
הרמיוני לא יכלה לעצור בעדה מלקטוע אותו, וכך גם לילי, "הארי הוא המדריך הראשי." "אני וג'יימס המדריכים הראשיים."
אמרו ביחד שתיהן והביטו אחת על השנייה.
דמבלדור המתין לרגע, "אדון פוטר, מיס אוונס, אשמח אם תהיו בשקט לרגע ותתנו לי להסביר."
שתייהן הנהנו בתגובה.
"כמו שאמרתי, אתם שניכם המדריכים הראשיים נכון לעכשיו. מר מאלפוי, אתה מונית ברגע זה למדריך ראשי חלופי." הוא נתן לעובדה לחלחל.
"למה?" שאלה הרמיוני.
"הארי נעדר מלפני כמה דקות. הוא נעלם באמצע שיעור."
עיניה של הרמיוני נפערו. "למה?"
דמבלדור הניד בראשו לעבר ג'יימס ולילי, ועיניהם נפערו. "הממ," מלמל ג'יימס. "אנחנו לא יודעים מי זה הארי הזה... אז אנחנו לא יכולים לעזור."
"אתם ההורים שלו." הוא הביט לרגע בנערה שאמרה את זה.
הוא כמעט גיחך. "מה לעזאזל? אני עדיין בתול."
לילי הסמיקה לגוון עמוק של אדום. "אין לי בן."
"בכל מקרה," הכריז דמבלדור, "לפני 25 שנה וכמה דקות, בבית הספר, מיס אוואנס גרמה לתאונה במסגרתה עליה ועל מר פוטר נשפך שיקוי טיימפרו."
ג'יימס הביט לעבר לילי, שהביטה לעבר דמבלדור בהפתעה גמורה, אם כי הייתה מעט נבוכה.
"בגלל שהוריו נמצאים כאן, מר פוטר - " דמבלדור קטע את עצמו לאחר שהביט על ג'יימס. "מר פוטר הצעיר נעלם מכיוון שהוריו נמצאים כאן ויוצרים משבר בזמן. ולכך מר מאלפוי, אתה, שהיית הבחירה הבאה למדריך ראשי, תהיה ממלא מקומו."
מאלפוי נעץ בדמבלדור את אותו המבט שהיה לו במרפאה, הרמיוני יכלה לומר את זה לפי ההבעה המוזרה והריקנית שהפנים שלו עטו כשהנהן. ואז הבחינה בשני התלמידים האחרים שלצידה; ההורים של הארי.
"מר פוטר, מיס אוונס," פנה כעת דמבלדור אל שני תלמידיו. "כידוע לכם, אתם בעתיד. 25 שנה מזמנכם. לעבר תחזרו עוד זמן מה, ממש לקראת סוף שנת הלימודים, ואתם עתידים לקבל את תעודות הבגרות שלכם בעבר." לילי לא יכלה למנוע מהמחשבה שזה אחד המשפטים היותר לא הגיוניים שדמבלדור אמור לחלחל לראשה.
אבל ממתי דמבלדור אומר משפטים הגיוניים?
"אספר לכם רק שבעבר הספקתם להוליד ילד; שמו הארי. כרגע הוא בן שבע עשרה. הידיעה הזאת כבר תתפשט בהגוורטס, ואי אפשר למנוע את הדמיון ביניכם לבינו."
לסתה של לילי נשמטה; ילד שלה? של פוטר?! העולם השתגע. שוב.
"איך אתה יודע את זה, פרופסור?" כן, העולם השתגע. ג'יימס פוטר אף פעם, אבל אף פעם, לא פיקפק בדמבלדור. עכשיו הפקפוק היה מרוח לו על כל הפרצוף. "כלומר, איך אתה יודע את כל הפרטים האלה? איך ידעת שננחת פה, במשרד שלך?"
"חזרתם עם מגילת קלף שנתתי לכם, היא תיארה בפירוט את כל מה שעבר עליכם." עיני הקרח של דמבלדור הביטו בהם בתובנה. ג'יימס נשם עמוק, לא מבין למה פיקפק בו; זה דמבלדור, גם עשרים וחמש שנה יותר מאוחר.
"ועכשיו, מיס ג'ריינג'ר, אדון מאלפוי, אשמח אם תקבלו את המשימה שאטיל עליכם."
"איזו משימה?" שאלה הרמיוני.
"לשמור על שני אלו." דמבלדור הורה בפשטות על לילי וג'יימס. "מידיעות בעתיד."
"אבל זה לא הגיוני, דמבלדור." דראקו שילב ידיים. "הוא מגריפנדור, אני מסלית'רין. אולי אני אשמור עליו מידיעות בעתיד, אבל סביר להניח שאני לא אשמור עליו מקללות שאין עליהן מחילה."
הרמיוני נעצה בו מבט רושף. הוא משך בכתפיו בתגובה, "מה? זאת האמת."
"אין צורך שתשמור עליו מדברים כאלו, אני סבור שהוא יכול לשמור על עצמו לבד." דמבלדור נראה נינוח מאוד בכיסא שלו. "עוד שאלות?"
"כמובן, איך מאלפוי ישמור על... ג'יימס כשהם במעונות נפרדים?"
"הם לא, כמובן."
אם הייתם שם, כנראה הייתם מגחכים למראה ארבע הגבות שהתרוממו באותה השנייה. זאת הייתה הבעה שהייתה שייכת לסלית'רין רשמית, ככה שהיה מצחיק לראות שרק סלת'ריני אחד היה שייך לחבורה שהבעתה השתבשה כל כך.
"איך לעזאזל? אני לא עובר לגריפנדור, ירמסו אותי שם."
"נכון, ומשום מה לא נראה לי שג'יימס פוטר יסתדר עם סנייפ." אמרה הרמיוני בשילוב ידיים ואנחה.
"אבל סנייפ כבר עזב את בית ס - הו." ההבעה על פניו של ג'יימס פוטר הייתה קומית מידי. "הוא מורה?"
הרמיוני נאנחה. "מורה ואב בית."
ג'יימס הליט את פניו בידיו. "אני כבר רואה את גריפנדור מפסידים בתחרות גביע הבית השנה."
הרמיוני הנהנה בתסכול, אבל דראקו הביט בדמבלדור. "שוב, איך אני אמור לשמור על פוטר?"
"מעונות המדריכים הראשיים."
"במעונות המדריכים אין חדרי שינה." אמרה הרמיוני. "היינו ישנים שם אם היו."
לילי הביטה בה בסקרנות. "בתקופה שלנו היו שם חדרי שינה." היא הביטה אינסקטיבית על ג'יימס. ״אבל אנחנו לא השתמשנו בהם. פוטר רצה להיות עם החברים שלו ואני העדפתי לשמור על המעונות. וחדר המועדון...״
דמבלדור הנהן. "בעקבות ניצול של מעונות המדריכים הראשיים לטובת הרס כללי לפני עשרים וחמש שנה, הניצבים על מעונות המדריכים לא רצו לפתוח את חדרי השינה. אבל אף אחד לא טרח לסדר את זה, כלומר, עד עכשיו."
דראקו הנהן. "אני אעשה את זה."
הרמיוני הנהנה גם כן. "אבל מה עם הארי?"
"הוא יגיע בסוף שנת הלימודים ויחליט אם הוא ירצה להשלים את ההשכלה שלו."
"ושאר הבית ספר? אי אפשר שלא לקשר בין המראה של ג'יימס אל הבן שלו. וגם לא לעיניים של לילי."
"הבית ספר ידע את האמת."
"אז מה המטרה שלנו?"
"תמיד יש סיבות לוודא."
השתררה שתיקה בחדר, ולאחר, כשדמבלדור נאם על דברים מכניים למדי, ג'יימס ניצל את הזמן כדי לחקור את החדר. הוילונות היו שונים; צבעם השתנה מארגמן לתכלת עדין. כל החדר השתנה מצבעים של אדמה (מארגמן עד חום אדמה פשוט) לצבעים של ים. טורקיז, תכלת, כחול. היה מעט צהוב במקום, זה גרם לג'יימס לדמות אותו לקרני השמש על המים.
ואת שארית הזמן במשרדו של דמבלדור בילה ג'יימס עם בחילת ים.
כשדמבלדור שאל אותם "עוד שאלות?", וכולם ניענעו בראשם לשלילה, שיחרר את מאלפוי והרמיוני לאסוף את הדברים מהמעונות שלהם. דמבלדור אמר שגמדוני הבית אספו את המזוודות, אבל הם לא יכלו להחליט מה לקחת מהמיטות ומהשידות; מה שלם ומה של הגוורטס. ומה של השותפים שלהם, כמובן.
השתיקה במסדרון הייתה מעיקה משהו; לילי התביישה מעצמה, ג'יימס ריחף איפשהו - כנראה ברקיע השביעי, הרמיוני רצתה ללכת אנושות לספריה, ודראקו הביט בכל הגוורטס כאילו הוא נפרד ממנה, בהנחה שהוא עומד למות.
אף אחד לא אמר לו שהוא טועה.
בסופו של דבר הרמיוני נעצרה כשהבינה שהם הולכים ללא מטרה. "מאלפוי."
הוא נעצר והביט בה. "מה?"
כשקלטה שג'יימס ולילי המשיכו ללכת קראה לעברם, "היי! בואו לכאן, עכשיו."
ג'יימס ולילי הסתובבו בו זמנית והרמיוני ודראקו כמעט הסתנוורו. המבט על פניו של ג'יימס היה מאושר ומגוחך עד כאב; והמבט על פניה של לילי היה כל כך מאופק (כנראה כדי לא לקחת סכין ולרצוח את ג'יימס בו במקום).
לילי נאנחה. "מה?"
"אני מבינה ששניכם קצת בהלם, באמת שכן. אבל יש כמה בעיות. קודם כל, *הוא* - " היא הצביעה על דראקו. " - לא נכנס למעונות גריפנדור."
"להוא יש שם, את יודעת." דראקו אמר ביובש.
"לא אמרתי אותו עד עכשיו ואין לי כוונה גם לומר אותו." אמרה בחביבות מוזרה ואז פנתה שוב ללילי וג'יימס.
"אתה!" היא קראה לעבר ג'יימס והוא הביט בה בבלבול. "תחזור לכדור הארץ. אה, והגיע הזמן שתפסיק להביע הבעות כאלו, זה כבר מטריד."
לילי נראתה שבעת רצון כשמחק את החיוך מהפרצוף והנהן, "בסדר." אמר, בקול שהיה בערך מוכה הלם.
"בכל מקרה, אני הרמיוני, וזה דר - "
"דראקו מאלפוי." קטע אותה בחיוך זחוח. "את אמרת שלא תאמרי את השם שלי."
"תודה."
"הרמיוני, תגידי, איך סבר מאוס?"
"אה?"
"סנייפ."
היא החווירה. "הממ. הוא שנא את הבן שלך מהיום הראשון ללימודים ולא טרח להסתיר את זה. גם את כל גריפנדור הוא לא בדיוק מחבב."
"ואל תקרא לו סבר מאוס אם אתה רוצה לחיות." הוסיף דראקו.
ג'יימס נאנח והנהן לאישור ברגע שראה נערה אדמונית נכנסת לטווח ראייתו; הוא הביט בלילי לצידו והבין שזאת לא היא. עיניה הכחולות של הנערה האחרת סקרו אותו וחלפו על פניו לכמה רגעים. ואז נראה כאילו החווירה.
היא צעדה קדימה והניחה את ידה על כתפה של הרמיוני, שהסתובבה.
"הרמיוני," אמרה ובההתה בשניהם. "מה ההורים של הארי עושים פה?"
ג'יימס נאנח, "זה כל כך ברור?"
"בערך." הרמיוני משכה בכתפיה.
"אולי העובדה שהיא שוכבת עם הבן שלך משנה משהו." העיר דראקו.
מייד ארבע זוגות עינים ננעצו בו; לילי וג'יני הסמיקו לצבע שיערן, ג'יימס הביט בו בהלם רגעי, והרמיוני נעצה בו מבט שאומר בבירור את מילות הקסם - "אני אכסח אותך".
"הממ," ג'יני התנערה מהמבוכה הרגעית. "למה אתם כאן?"
"אני אסביר לך עוד מעט." אמרה הרמיוני. "עכשיו אנחנו צריכים לאסוף את החפצים שלנו."
"מי זה אנחנו? ולמה?"
"אני ומא - "
דראקו שם את ידו על כתפה של הרמיוני וחייך בזחיחות, "אני והרמיוני, וויזלית."
הרמיוני סילקה את ידו. "אנחנו צריכים לעבור למעונות המדריכים."
גבותיה של ג'יני התרוממו, "למה?"
"כי אנחנו צריכים להשגיח על ההורים של הארי."
ואז ג'יני נראתה כאילו הכתה בה הבנה כלשהי. "ה-הרמיוני?"
"כן?"
"מה עם הארי?"
וברגע שהרמיוני חשבה על הארי היא הרגישה כאילו אזל לה האוויר; ג'יני חיכתה להארי שבע שנים. וכשהוא סוף סוף מבין את מה שהוא היה צריך להבין ממזמן... הוא נעלם לשמונה חודשים!
וחוץ מזה, הארי היה החבר הטוב שלה. לעזאזל, זה הארי. הוא היה כמו אח בשבילה.
"אני מצטערת, ג'יני." הרמיוני חיבקה את חברתה. ג'יני השתחררה ממנה והנידה בראשה לשלילה.
"אני אהיה בסדר. באמת." היא חייכה. "אני פשוט נזכרתי שאני צריכה לעשות... משהו. איפשהו..." מלמלה ונעלמה משם בריצה מהירה.
הרמיוני עיקמה את פרצופה והסתובבה אל השאר, מופתעת לראות שהם עוד בוהים בה. "מה?"
"לא יודעת. החיים שלך מעניינים." אמרה לילי.
"כמו טלנובלה." דראקו ולילי הנהנו בהסכמה עם דברי ג'יימס.
"הו. בכל מקרה, בואו נלך למעונות גריפנדור."
"חשבתי שאמרת שלא תתני לי להיכנס."
"באמת אמרתי."
"הו."
"אתה תחכה לנו בחוץ."
"ומה יהיה עם הפוטר המבוגר כשאת ואוונס תעלו למעונות הבנות? שמעתי שבבתים האחרים יש מנגנון שאוסר על בנים להגיע למעונות הבנות."
הרמיוני עיקמה את אפה; היא לא חשבה על זה.
"בסדר. אתה תבוא איתנו. אבל," היא הביטה על ג'יימס. "ג'יימס, אם הוא מראה סימן כלשהו של מזימה מרושעת, אתה מוזמן להשתמש ב'לויקורפוס' עליו."
דראקו גיחך, "אני יכול להילחם גם כשאני תלוי מהרגליים."
ג'יימס נלחם בדחף לשלוף את שרביטו. "רוצה לבחון את זה?"
"לא עכשיו." אמרה הרמיוני והמשיכה ללכת הליכה מהירה בעקבות לילי. השניים נגררו אחריהן.
כשהגיעו למעונות גריפנדור החליטו לסתום את אוזניו של דראקו ויהי מה. זה היה מסובך בהתחשב בעובדה שלדבריה של הרמיוני, דראקו היה "עכברוש קטנטן וחמקמק". עכברוש הוא לא היה; שלא נדבר על קטנטן - בקיץ האחרון הוא גבה בעשרה סנטימטר לפחות וכעת היה מטר שמונים וחמש. כבוד לו - אבל חמקמק הוא היה בהחלט.
וזה בהחלט מכובד. בעיקר ששלושה גריפנדורים מכתרים אותך; שתיים מהן קיבלו את התואר "המכשפה החכמה ביותר בדור שלהן", והשלישי היה מחפש אגדי ביותר בהיסטורייה של הוגוורטס.
למה הם הגיעו לזה בכלל? כי הוא לא רצה שיסתמו לו את האוזניים, והם לא סמכו עליו כשאמר שכן. ולמרות שניסו להטיל עליו כישופים לחמש שניות לערך, הוא הניד בראשו לשלילה וברח.
בסופו של דבר הם הלכו על הטכניקה הישנה; ג'יימס תפס אותו, לילי סתמה את אוזניו, והרמיוני לחשה את הססמא ("צפרדעי שוקולד") אל האישה השמנה שגילגלה עיניים.
התמונה נפתחה, והרבעייה נכנסו לתוך התמונה.
נראה כאילו חדר המועדון קפא כשדראקו נכנס דרך הפתח; גריפנדורים פעורי פיות הביטו בהם בהפתעה באמצע משחק שחמט קוסמים, שני תלמידי שביעית הביטו בהם בעיניים פעורות ומלאות אשמה, ולבנדר בראון ופדמה פאטיל חייכו חיוכים רכלניים באותו הרגע.
אה, וגם רון הביט בהם כאילו המציאות שלו קרסה עליו.
"הרמיוני!" קרא בעצבנות. "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?!"
"זה סיפור ארוך - "
"הבאת את מאלפוי למעונות שלנו! שום דבר לא משתווה לזה! - רגע, הגריפנדורי ההוא לא דומה להארי? ידעת שהוא נעלם מהבוקר?"
הרמיוני הנהנה. "הארי לא יחזור עד סוף השנה."
"מה?!" גארי ווילד היה אחד החובטים החדשים של הקבוצה; בן שנה חמישית. אבל הוא היה אחראי לפחות כמו בן שנה שביעית וראה את עצמו כאחראי לקבוצה אם הארי יעלם. לכן הוא היה היסטרי. "הארי הוא המחפש הכי טוב בהוגוורטס מאז ג'יימס פוטר!"
הרמיוני הביטה רגע אחורה לעבר ג'יימס שחייך חיוך זחוח. "בבקשה, אחר כך." לחשה אליו, והסתובבה בחזרה. "תקשיבו, זה ממש לא הזמן. אני צריכה לארוז ולעבור מעונות. בבקשה - "
"לעבור מעונות?!" חצי מגריפנדור שאלו בו זמנית.
רון האדים, "מה? את עוברת לסלית'רין, בגלל זה מאלפוי פה?!"
הרמיוני הייתה צוחקת אם כל הגריפנדורים לא נראו כל כך אומללים. "אל תדאגו, אני עדיין בגריפנדור."
כל גריפנדור נשמה ברוגע; הם לא יכולים לתת לעצמם לאבד את הרמיוני. ברור שלא, היא מדריכה ראשית, וחכמה. והבנים המתבגרים ביניהם מוצאים אותה יפהפיה מאז שהתבגרה.
"אז למה את עוברת מגורים?" רון שילב ידיים. "רגע, מה עם הארי?"
הרמיוני נאנחה. "טוב... דמבלדור אמור להסביר לכם בכל מקרה." היא התנערה והתהלכה הצידה, חושפת את ג'יימס ולילי. "הם הסיבות."
רון זקף גבה, דארקו לא יכל למנוע מעצמו לגחך, מחווה כל כך סלית'רינית אולי הצליחה להתאים עוד איכשהו לשלושת הגריפנדורים האחרים, אבל את פניו של רון זה פשוט לא הלם.
רון היה מכה אותו ואת הפרצוף שלו עד זוב דם אם הוא לא היה דואג. פניו התעוותו בעצבות מהולה בדאגה. "על מה את מדברת, 'מיוני?"
"תסתכל עליו. אמרת כבר, הוא מזכיר את הארי."
רון עיקם את פיו, "נכון. אז? להארי יש קרוב משפח- הפרצוף של הארי התעוות?"
הרמיוני הנידה בראשה לשלילה. "תכיר," היא הצביעה על לילי ואז על ג'יימס. "לילי אוונס, ג'יימס פוטר."
כל גריפנדור חוץ מהשותפים לסוד שמטו את לסתם.
"ההורים של הארי."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים ממש יפה! מוּמוּ
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים טוב... זה טוב.. טל
אני עדיין נורא ילדותית ואני בחיים לא הייתי מעזה לכתוב ככה אבל
זה יפה בדרך האנג'לית....
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים תודה^^ אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אלוהיםישמוראיזהפאנפיקמדהיםאנילאיכולהלנשוםאינלימיליםאתיכולהבבקשהלהמשיךעכשיוווווו?????????? Silver
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים לדעתי את צריכה לקרוא לזה-"הארי פוטר: הסיפור האמיתי" (: שרון (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים מעולה! M!ssundaztood
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים :) תודה אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אני כבר נתתי לך את חוות דעתי ג'ן
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים תודה! אנג'ל (ל"ת)
-
-
